המאמר פורסם בספר החדש דברי שלום ואמת כרך ב שיצא לאור ע"י מכון מש"ה וקרן שלום כהן לעידוד מאמרים תורניים במנהגי תימן.
רוצים לקרוא עוד מאמרים על מנהגי תימן? - לרכישה באתר.
הקדמה
מנהג יהודי תימן שאין מניחים את הבשר בזמן בישולו במים פושרים שמתחממים לאיטם תוך כדי בישול, אלא מחכים עד שהמים ירתחו, ורק לאחר מכן משליכים את הבשר לתוך המים הרותחים.
מנהג זה יסודו בדברי הרי"ף הרמב"ם והגאונים, ועד דור העליה לארץ הקודש היה נהוג ברוב ככל קהילות יהודי תימן. אולם למרבה הצער כיום רבים החלו לזלזל בענין זה, ונשאר הדבר רק אצל "השרידים אשר ה' קורא".
במאמרנו זה נתחקה אחר מקורות דין זה, וכן נעסוק בהשלכות המעשיות לימינו, דהיינו: האם אפשר לאכול אצל אנשים שאינם מקפידים בכך, מה דין מוצרי הבשר התעשייתי, כגון: נקניקים, נקניקיות, שניצל. וכן מה דין בשרים הניצלים על האש, כגון: "המבורגר", "קבב" וכדומה.
עוד נעסוק במאמרנו בהשלכות נוספת של דין זה, דהיינו: דין בשר שנחתך לאחר המליחה, האם צריך מליחה שנית, או שמא צריך תקנה אחרת. וכן מה הדין בבישול עופות ממולאים.
על מנת שהמאמר יהיה נגיש אף לשאינם חובשי בית המדרש בקביעות ואינם מורגלים בלשונות הפוסקים ובסגנונם, וכל שכן שאינם בקיאים בלשון ארמית, השתדלתי למעט בראשי תיבות, וכן הוספתי ביאורים בקצרה ללשונות הפוסקים בתוך סוגרים מרובעים, וכן דברי פוסק שהובאו באריכות, סיכמתי דבריו לאחר לשונו. כמו כן תרגמתי את המילים בארמית בתוך סוגרים מרובעים.
תקותי שמאמר זה "יעורר לתחיה" נושא זה, ורבים מיוצאי תימן יחזרו לנהוג בכך, לכל הפחות בביתם [ואף שאר עדות ראוי שיחמירו בכך, כפי שנוכיח לקמן שדעת השו"ע שלכתחילה יש להחמיר בכך].
[במאמר הובאו תשובות רבות של מהר"י קאפח זצ"ל. תשובות אלו הן מאוסף גיסי היקר הרב דוד משה נ"י ונמסרו לי באדיבותו. תודתי נתונה לו על כך].
מפתח
פרק א - מהי "החליטה"? טעמה ומקורותיה
[א] דברי הרמב"ם
[ב] תמיהת הראשונים על דברי הרמב"ם
[ג] התחקות אחר מקור דין "החליטה" בתלמוד
פרק ב - דינים נוספים התלויים בטעם שהמלח אינו מוציא את כל הדם
[א] איסור בישול עופות ממולאים
* חילוק הרדב"ז בענין העופות הממולאים
[ב] בשר שנחתך לאחר מליחה צריך תקנה מחדש
א - הב"ח (יו"ד ס"ט,י"ז) בשם הרא"ה – יש לחזור ולמלוח את מקום החתך
ב - מהר"י קאפח (הערה י"ח) – יש לצלות את מקום החתך
ג - פרי מגדים - גם לרמב"ם אין איסור לחתוך לאחר מליחה, ולכן אין צורך בשום תקנה
פרק ג - דעת מרן ר' יוסף קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך
[א] דעת מרן בבית יוסף
[ב] דברי השו"ע והבנה ראשונה בדבריו, ומהי דעת הרמ"א
[ג] הבנה נוספת בדברי השו"ע. 17
פרק ד - האם מליחה בשיעור שעה מוציאה את כל הדם אף לשיטת הרמב"ם?
פרק ה - מנהג תימן ועדויות על המנהג
פרק ו - דין מוצרי בשר שונים
[א] קציצות בשר טחון מטוגנות
[ב] נקניק מעושן
[ג] שניצל
[ד] "קבב" ו"המבורגר"
פרק ז - אירוח אצל מי שאינו מקפיד בכך
דין אכילה בישיבות, בתי מלון וכדו'
פרק ח - התייחסות רבני שאר עדות ישראל למנהג החליטה של יוצאי תימן
פרק א
מהי "החליטה"? טעמה ומקורותיה
[א] דברי הרמב"ם
כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה י)
"אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, כיצד עושה? מדיח הבשר תחילה, ואחר כך מולחו יפה יפה, ומניחו במלחו כדי הילוך מיל, ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים, ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם".
ביאור דבריו: על מנת להכשיר בשר לבישול, יש לבצע הכשרה זאת בארבעה שלבים:
שלב א. הדחת הבשר קודם המליחה - בטעם הדחה זו נאמרו מספר טעמים, עיין בש"ך (יו"ד ס"ט סק"א) שהביא לכך ג' טעמים: 1. כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה (ר"ן וי"א במרדכי). 2. להעביר הלכלוך שעל החתיכה, שאם לא כן המלח מתמלא ממנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה (מרדכי). 3. מפני שהמלח מבליע ואינו מפליט דם שהוא בעין (הגהות מימוניות בשם הסמ"ק).
שלב ב. מליחה במשך שיעור מיל [24 דקות] - מטרת מליחה זו על מנת לשאוב ולהוציא הדם.
שלב ג. הדחה נוספת לאחר המליחה- מטרת הדחה זו, כדי להדיח את לחלוחית הדם הנותרת על פני הבשר.
שלב ד. השלכת הבשר לתוך מים רותחים – מטרת שלב זה יתבאר בעז"ה בהמשך המאמר [בדברי המגדל עוז והר"ן ועוד].
כל שלשת השלבים הראשונים שהזכיר רבנו מבוארים בגמרא במסכת חולין (קי"ג.):
"אמר שמואל: אין הבשר יוצא מידי דמו אלא א"כ מולחו יפה יפה, ומדיחו יפה יפה. אתאמר [=נאמר], רב הונא אמר: מולח ומדיח. במתניתא תנא [=בבריתא שנה]: מדיח ומולח ומדיח; ולא פליגי [=ולא חולקים, רב הונא והבריתא] הא [=זה שאמר רב הונא שרק מולח ומדיח] - דחלליה בי טבחא [=שכבר רחצו את הבשר בבית השוחט ועדיין לח הוא], הא [=זה ששנו בבריתא שיש להדיח את הבשר לפני המליחה] - דלא חלליה בי טבחא [=שלא רחצו את הבשר בבית השוחט]".
אולם השלב הרביעי שהזכיר רבנו, דהיינו השלכת הבשר למים רותחים כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, אינו מוזכר במפורש בגמרא [עכ"פ בנוסח הנמצא לפנינו], ולכאורה גם לא מובן טעמה, ולכן רבים מהמפרשים תמהו על דברי רבנו וכמבואר בפיסקה הבאה.
[התלבנות הדם בתוך הבשר מכונה בלשונות הפוסקים "חליטה", ומקור שם זה מתרגום אונקלוס למילה "לצמיתות", שכן את הפסוק (ויקרא, פרשת בהר, כ"ה,כ"ג) "והארץ לא תמכר לצמיתות" תרגם אונקלוס "וארעא לא תזדבן לחלוטין". וכיון שהדם "נצמת" לתוך החתיכה מכונה פעולה זו "חליטה" כתרגום אונקלוס הנ"ל].
[ב] תמיהת הראשונים על דברי הרמב"ם
רבים מהראשונים תמהו על "חומרא" זו, משני טעמים: א- אין לכך מקור ברור בש"ס. ב- לפי הנראה מהגמרא דלעיל, לאחר שהבשר נמלח והודח, אין יותר חשש איסור דם, ואף הדם שנראה לעינינו אין לו דין דם, ואין שום מניעה לבשלו במים קרים או פושרים, ואע"פ שבתהליך התחממות המים מתחמם גם הבשר ומתחיל לפלוט מוהל אדמומי ויוצא למים ושוב נבלע בבשר, אין זה נקרא "דם" אלא "מוהל"/"חמר [=יין] בשר".
נמנה עתה מקצת מן החולקים על רבנו בדין זה:
כתב הראב"ד, וז"ל:
"זה לא שמענו ולא ראינו מימינו, וכל האדמימות שיצא אחר מליחה ממנו, אינו אלא חמר בשר. והמחמיר יותר מכן עליו להביא ראיה".
וכן הוא בטור (יורה דעה הלכות מליחה סימן ס"ט):
"כתב הרמב"ם אפילו לאחר מליחה אין לבשל הבשר אא"כ יתנוהו במים רותחין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם. ולא נהגו כן, דכיון ששהה שיעור מליחה אין חוששין לדם".
וכן כתב בשו"ת הרשב"א (חלק ג סימן רנ"א):
"מן הנראה שתפסתם בידכם כדברי הרמב"ם ז"ל בזה, ודבריו באמת בעינינו מן המתמיהין ... אבל בשר שנמלח במליחה לקדרה, דהיינו: כדי שיעור צליה, וכדעת הגאונים ז"ל, בזה קים להו [=מקובל להם] דיצא מידי דמו לגמרי. ואף על פי שלאחר שעור זה פולט ציר אדום, אין זה אלא ציר אדום, ושמואל קרי ליה [=קרא לו]: 'חמר בשרא' [=יין הבשר], ומותר אפילו לכתחלה. אבל הרב ז"ל [=הרמב"ם] חשב להמלט ממה שהקשית אתה, והצריך הבשר המתבשל בקדרה להרתיח המים תחלה, כדי שיחלט הבשר במים רותחין; וכבוד הרב ז"ל [=הרמב"ם] במקומו עומד, שא"כ, מליחה מאי מהניא [=מה מועילה]? דמליחה, הא אמרינן [=הרי אמרנו]: דאינה מוציאה מידי דם. או משום חליטה אפילו בלא מליחה נמי [=גם], וטורח במליחה למה? ועוד אסר לנו הרב ז"ל לטגן עוף או גדי במחבת, שכולנו נוהגין כן, ושם אי אפשר להרתיח המים תחלה, וכך נהגו בכל מקומותינו, וכדומה אני שאף במקומכם עושים כן: שעושין בשר דק דק, ומערבין בביצים, ומטגנין בשמן על גבי האש במחבת. סוף דבר, לא ידענו דרכו של הרב ז"ל בזה; וגם כל אותה הסוגיא שבריש פרק 'כיצד צולין', מוכחת כן; והלכה למעשה, בכל גלילות ארצנו להתיר אחר המליחה, כמליחת בשר לקדרה ...".
ושוב תמה עליו הרשב"א בתורת הבית (הארוך בית ג שער ג, דף ע"ג:)
"ואחר שיעור מליחתו מותר לקדרה, ואינו צריך חליטה ולא להרתיח מים שבקדרה, אלא כל ששהה שיעור מליחה נותן לקדרה ואפילו לקדרה צוננת, דאין אחר מליחה כלום. ולא אמרו חליטה ברותחין אלא בכבדא [=בכבד] בלא חתיכה [=בלא חיתוך] ובלא מליחה, וכן דעת הרב ר"א [=הראב"ד] ז"ל. וכן שדרו [=שלחו] ממתיבתא [=מהישיבה, תשובה מאחד הגאונים] דלא בעינן [=שלא צריכים אנו] רותחין, דכי בעינן [=שכאשר צריכים אנו] רותחין לחליטה, הני מילי [=אלו הדברים, החליטה] לשרי ליה [=להתיר לו לאכול בשר] בלא מליחה, דחליט ליה עמודא דרותחין [=שחולט לו העמוד של רותחין], וכיון דלאו כל איניש יכיל למיקם על שיעורא דחליטה [=וכיון שלא כל אדם יכול לעמוד של שיעור החליטה שתהיה ברותחין ממש] תקינו הדחה ומליחה והדחה. וכן עיקר. והתימה מן הרב ר' משה בן ר' מיימון ז"ל שהצריך לחלוט את הבשר במים חמין".
סיכום דברי הרשב"א: אם כבר התבצעה מליחה, מה מקום יש לחליטה? הרי כל הדם כבר יצא ע"י המלח! עוד כתב בשם תשובת אחד הגאונים, שאם עושים חליטה ברותחים ממש, אין צורך יותר במליחה, אלא כיון שלא כולם בקיאים בשיעור החליטה ברותחים, תיקנו לעשות הכשר רק ע"י הדחה, מליחה, ושוב הדחה.
וכן המגיד משנה תמה על דברי רבנו (מאכלות אסורות פ"ו,י):
"ומה שכתב רבינו: 'ומשליכו מיד לתוך המים הרותחין' נחלקו עליו ז"ל ואמרו שאחר מליחה א"צ דבר אחר. וכן כתוב בהשגות [=הראב"ד]: אמר אברהם 'זה לא שמענו' וכו' וזה דעת כל האחרונים ז"ל, ואיני מוצא בזה סמך ברור לדברי רבינו".
וכן תמה הרמ"א בדרכי משה (שם)
"ומימי לא ראיתי ולא שמעתי מי שהיה חושש לזה".
[ג] התחקות אחר מקור דין "החליטה" בתלמוד
מקור ראשון
כתב המגדל עוז (שם):
"ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא גבי מימרא דשמואל פרק 'כל הבשר' [=חולין קי"ג. הובא לעיל] בין הראשונים וראשי הישיבות הקדמונים. וראיות המקילין שלא הוזכרה חליטה ברותחין אלא לגבי כבדא [=כבד]. ורוב הספרים והסופרים מודים בזה וכלשון הראב"ד ז"ל.
מיהו בעל הלכות גדולות ורמב"ם ז"ל ורבים וגדולים מחמירים, ויש לי להורות כן מפני שלא הוזכר 'חמר בשר' [=שהזכיר הראב"ד] אלא בצלי, וכדמשמע פרק 'צולין' (פסחים ע"ד:) ומשום דגומרי מישאב שאיבי [=שהגחלים שואבים הדם, והדם שעל פני החתיכה שנשאר לאחר הצליה אינו נחשב יותר כדם אלא כ"חמר בשר"].
ועוד דהא דייקינן לישנא [=שהרי שמדייקים אנו הלשון] ד'דם האיברים שלא פירש - מותר' דמשמע - הא פירש אסור, וכן כתבו רבותינו בעלי התוספות ז"ל. ואם יטיל הבשר לתוך הקדרה עד שלא תרתיח אפשר שיפרוש. וכן משמע פרק 'כיצד צולין' (פסחים דף ע"ד ב) דגרסינן 'אומצא דאסמיק הוא [=בשר שהסמיק הוא] וחליה [=והחומץ שחלטו בו] אסור' כו' עד 'אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי: אבא האי חלא דחליט ביה חדא זימני [=חומץ זה שחלט בו בו פעם אחת], לא חליט ביה זימנא אחריתי [=לא חולט בו פעם אחרת]'. אלמא אורחא למיחלט נמי בישרא [=מכאן שהדרך היתה לחלוט גם בשר].
ואם יש טעמים אחרים לר"מ [=לרמב"ם] ז"ל וגם לראשונים וגם לאחרונים העומדים בשיטתו ז"ל וגם גירסת מקצת הספרים, אין לי צורך להאריך בכאן, והמחמיר תבא עליו ברכה".
סיכום דברי המגדל עוז: רוב המפרשים חולקים על הרמב"ם, וטעמם כיון שלא הוזכרה חליטה בתלמוד אלא רק לגבי כבד. אולם בה"ג ועוד רבים וגדולים מחמירים כשיטת הרמב"ם. והביא המגדל עוז מספר ראיות לרמב"ם וסיעתו: א- סברת "חמר בשר" [=יין בשר] הוזכרה בש"ס רק לגבי היתר אכילת האדמימות שעל גבי בשר צלוי, שהרי אין זה דם, כיון שהאש כבר שאבה את הדם, והאדמימות שנשארה על גבי החתיכה אינה אלא "חמר בשר", אך לא הוזכר מושג "חמר בשר" לגבי בשר שנמלח. ב- דם האיברים שפירש אסור, וממילא אם ישליך הבשר לתוך הקדירה במים שאינם רותחים, יתכן ויפרוש דם. ג- הוכיח שמקובל היה בזמן הש"ס לחלוט לא רק כבד [כטענת החולקים על הרמב"ם] אלא גם בשר. ומסקנת המגדל עוז שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
מקור שני
כתב הבית יוסף (יו"ד ס"ט,י"ט) בשם הר"ן:
"גבי דגים ועופות שמלחן זה עם זה [=חולין קי"ב:], כתב [=הר"ן]: מדאמרינן 'אסורין' סתמא [=בגמרא שם מובא: "דגים ועופות שמלחן זה עם זה – אסורין". ווהטעם מבואר שם בגמרא, שהדגים ממהרים לפלוט את דמם ובולעים את הדם שיוצא מהעופות], משמע דאסורין לגמרי, ולית להו תקנתא [=ואין להם תקנה] במליחה. וכי תימא אמאי [=ואם תאמר מדוע] לא? איכא למימר [=יש לומר] לפי שאין המלח מפליט כל דם שבחתיכה, שכבר כתבו הגאונים ז"ל דשיעור מליחה כדי הילוך מיל, ואנו רואים שהמוחל [=המוהל] היוצא מן הבשר אחר שיעור זה יותר מאדים מן הראשון, הילכך ודאי אין מליחה באה אלא להוציא הדם שעל פני הבשר והסמוך לו, הא לדם הבלוע בחתיכה לא חיישינן [=לא חוששים אנו], דהוי ליה [=שנחשב] דם האיברים [=שלא פירש] דשרי [=שמותר], וזהו דעת הרמב"ם, ולפיכך הוא מצריך שלא לתת הבשר בקדרה עד שיהו המים רותחין, שאח"כ אין מפליטין אדרבה חולטין הבשר ומונעין הדם שלא יצא, ואעפ"כ צריך למלחו כדי שיצא הדם שעל שטח הבשר והסמוך לו, דאי [=שאם] לא – חיישינן [=חוששים אנו] שמא קודם שתרגיש הבשר בחום המים תפלוט מן הקרוב לשטחה".
אולם למסקנה הר"ן דוחה זאת:
"ואין סברא זו נכונה. דהא אמרינן [=שהרי אומרים אנו] (חולין צג:) באומצא דאסמיק [=חתיכת בשר שהאדימה מחמת דם שבה], ביעי [=ביצים, אשכים של בהמה וחיה] ומזרקי [=ורידים גדולים] דחתכיה [=שחתכו] ומלחיה [=ומלחו] אפילו לקדרה [=לבישול בקדירה] שרי [=מותר], דאלמא [=מכאן ש] המלח מוציא אפילו הדם שבתוך החוטים. ואף על פי שאחר שיעור המליחה המוחל [=המוהל] מאדים, איכא למימר [=יש לומר] דקים להו [=שמקובל להם לחכמים] דבשיעור מליחה יוצא כל מה שהוא דם גמור, והשאר מוחל [=מוהל] אדום הוא שיוצא - ומותר. ועוד נראה לי שלא רצו חכמים להחמיר בדבר כל כך, כיון דקיימא לן [=שמקובל לנו] (מנחות כא.) דדם שמלחו אינו עובר עליו".
סיכום דברי הר"ן: הגמרא (חולין קי"ב:) אסרה דגים שנמלחו עם בשר כיון שבלעו דם מהבשר. ומכך שאין לדגים היתר אף אם ימלחו אותם שוב, מוכח שאין המליחה מוציאה את כל הדם אלא רק את הדם הסמוך לחיצוניות החתיכה. ולכן לא הסתפק הרמב"ם במליחה והצריך גם חליטה. וחליטה בלבד אינה מספיקה, מחשש שמא לפני שיספיק חום המים להצמית את כל הדם, יפרוש דם מהחתיכה לתבשיל, ושוב יבלע בבשר. אולם הר"ן למסקנה אינו מקבל את סברת הרמב"ם ולדעתו הדם הנשאר לאחר שיעור מליחה אינו נקרא "דם" אלא "מוהל".
מקור שלישי
כתב הנצי"ב מוולוז'ין בהעמק שאלה (הביאו מהר"י קאפח בהל' מאכלות אסורות פ"ו הערה י"ח):
"ובלא ספק שהרמב"ם לא כתב אלא מדעת רבותיו הגאונים והרי"ף ז"ל. ואף כי בדבר הנהוג בכל יום, והיינו שדייק הכי מלשון רבנו [=רב אחאי גאון בעל השאילתות] ובעל הלכות גדולות. וכבר כתב המגיד משנה שדעת הגאונים שאין המלח מפליט כל הדם ויבואר עוד לפנינו. וגם הרמ"ך הודה שבתשובת הגאונים מצא כן, אלא שלא מצא מקור הדברים בגמרא. ועיין מה שכתבתי לעיל סימן כ"ד אות י"א דגרסי [=הגאונים] בחולין דף צ"ג. 'חתכיה [=חתוך אותו] ומלחיה [=ומלח אותו] ואדחיה [=והדח אותו] ואפיל לקדירה ושפיר דמי [=והפל לקדירה ויפה/מותר הדבר]'. ונוסח דילן [=שלנו] 'אפילו לקדירה' [=בגמרא שם מובא: "חוטין (=ורידי הדם) שביד (=בכתף הבהמה) אסורין". ומובא שם שהכשר חוטין אלו הוא בצורה הבאה: "חתכיה ומלחיה (=חתוך אותו ומלח אותו) – אפילו לקדירה נמי שפיר דמי (=אפילו לבישול בקדירה גם כן יפה הוא - מותר הדבר)]", נתקשו רבותינו בעלי התוספות הרבה, שהרי עיקר הענין לא מיירי [=עוסק] אלא לקדירה. אבל גירסת רבנו [=רב אחאי גאון בעל השאילתות] 'ואפיל' [=והפל] ולא 'ויהיב' [=ונותן] משמע לרותחין, דלא מצי למיהב בנחת [=שלא יכול לתת בנחת]".
סיכום דברי הנצי"ב: דעת רבנו אינה חידושו אלא מסורת הגאונים והרי"ף, ולדעתם אין המליחה מוציאה את כל הדם, ומקורם בגמרא חולין צ"ג. ע"פ גירסת הגאונים, שעולה ממנה שלאחר ההדחה יש להשליך את הבשר למים רותחים.
עד כה ראינו שלשה נסיונות למצוא מקור וטעם לדברי רבנו [המגדל עוז, הר"ן, הנצי"ב]. אלא שמתוקף הקושיות שהקשו המפרשים על רבנו מצאתי ב"משרת משה" שביאר ביאור מחודש בדעת הרמב"ם, הרוצה ליישב את דברי הרמב"ם עם שאר המפרשים:
כתב המשרת משה (נבר) (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה י)
"עיין השגת הראב"ד. ואי לא דמיסתפינא [=ואם לא שירא אני], הוה אמינא [=הייתי אומר] דהאי [=שזה שכתב רבנו] 'משליכו' הוי [=כונתו] כמו 'או משליכו', דיש לומר: או במליחה או בחליטה. וסובר דחליטה דמהני [=שמועיל] בכבד כל שכן בבשר. ואפשר שסובר דאף דאסרו הגאונים בכבד [=להתיר כבד ע"י חליטה], בבשר לא אסרו חליטה, ודוקא במים רותחין, ובחומץ סובר לקמן דמותר לאכלו כשהוא חי".
ביאור דברי המשרת משה: אין כונת רבנו שצריך לעשות גם מליחה וגם חליטה [שהרי הדבר מיותר, שהמלח הוציא כבר את כל הדם] אלא מה שכתב רבנו "ומשליכו", כונתו או משליכו [=האות וא"ו מחלקת ולא באה לרבות ולהוסיף]. דהיינו אפשר להכשיר בשר לבישול או ע"י מליחה והדחה, או ע"י חליטה ברותחין. ואע"פ שהרמב"ם כתב לגבי כבד שנהגו לצלות [ע"פ הגאונים] ולא לחלוט, אין זה אלא בכבד, אך בבשר נשאר הדבר כעיקר הדין שדי בחליטה ברותחין בלבד. ולגבי הרוצה לאכול בשר חי כבר כתב רבנו (שם הלכה י"ב) שמועילה חליטה בחומץ.
ויש להעיר על דבריו:
א. מה שכתב שהוא"ו מחלקת, אין דרך רבנו לכתוב בצורה כזאת, שהרי כתב ספרו על מנת שילמדו ממנו הלכה למעשה, ולא לבלבל הציבור.
ב. אם תירץ [בדוחק] את נושא החליטה המובאת שם בהלכה י', מה יענה על הדין המובא שם בהלכה י"ז [ויתבאר עוד לקמן פרק ב]: "עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר וביצים ובשלן - אסורות, שהרי דם יוצא לתוכן ואף על פי שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי". וברור שטעמו של רבנו הוא כמובא במגיד משנה שם [ובעוד מפרשים]: "וטעמא מפני שאין המלח בשעור מליחה מפליט כל הדם, וזהו שהצריך רבינו למעלה להשליך הבשר לתוך מים רותחין אחר מליחה כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, וכשחללן מלא מבשר אין המים הרותחין נכנסין לתוכן יפה". ולכן השיג עליו הראב"ד (שם): "זה אין לו טעם, אם הוא מלוח כל צרכו והבשר שבתוכו צלוי, איזה דם יאסור אותו". אלא ברור שלרבנו, לצורך בישול בשר לקדירה, יש לבצע את שתי הפעולות: מליחה ואחריה חליטה, ודלא כמו שכתב המשרת משה.
פרק ב
דינים נוספים התלויים בטעם שהמלח אינו מוציא את כל הדם
[א] איסור בישול עופות ממולאים [הוזכר גם לעיל בתוך השגתנו על המשרת משה]:
כתב הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו הלכה יז):
"עופות שהניחן שלמים ומילא חללן בשר וביצים ובשלן – אסורות, שהרי דם יוצא לתוכן ואף על פי שמלחן יפה יפה, ואפילו היה הבשר שבתוכן שלוק או צלוי".
וביאר המגיד משנה:
"וטעמא מפני שאין המלח בשעור מליחה מפליט כל הדם, וזהו שהצריך רבינו למעלה להשליך הבשר לתוך מים רותחין אחר מליחה כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם, וכשחללן מלא מבשר אין המים הרותחין נכנסין לתוכן יפה". [וכן ביאר מהר"י קאפח בהערה ל"ב].
והראב"ד (שם) השיג על רבנו:
"זה אין לו טעם, אם הוא מלוח כל צרכו והבשר שבתוכו צלוי, איזה דם יאסור אותו?!".
ויפה העיר על דבריו מהר"י קאפח (הערה ל"ב):
"והדברים פשוטים, דהראב"ד לפי טעמו – אין לו טעם, ורבנו לפי טעמו – טעמא טעים".
* חילוק הרדב"ז בענין העופות הממולאים
בדברי רבנו המובאים לעיל לא מצינו שחילק חילוקים בענין בישול עופות ממולאים, ונראה שאסר בכל אופן, אולם מצינו שנשאל בכך הרדב"ז וחילק בכך בדעת הרמב"ם:
וז"ל שו"ת הרדב"ז (חלק א סימן ל"ג. הביאו גם מהר"י קאפח בפ"ו מהל' מאכלות אסורות הערה ל"ב):
"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו לאכול עופות ממולאים וכיוצא בהם כיון דאתריה דהרמב"ם ז"ל הוא [=מצרים], והוא ז"ל [=הרמב"ם] אסר בהדיא [=בפירוש] וכן נראה דעת הרי"ף והגאונים ז"ל:
תשובה: ומכל מקום מסתברא לי שהמילוי אשר נהגו בו בזמן הזה אפילו הרב [=הרמב"ם] ז"ל מודה דמותר, לפי שהטעם שלו הוא לפי שהוא מצריך להשליך הבשר לתוך המים רותחין אחר המליחה כדי שיתלבן מיד כדי שלא יצא הדם, ודם האיברים שלא פירש מותר, וכשחללן מלא מבשר או זולתו אין המים הרותחין נכנסין לתוכן יפה, והעופות פולטין ומה שבתוכן בולע. הילכך אם המילוי רפה ואין עור העוף תפור באופן שיכנסו הרותחים בתוך העוף הרי מתלבן שפיר [=יפה] ושוב אינו פולט דם, וכן נהגו שממלאים בתוך חלל העוף מעט בשר וביצים ומיני פירות ומניחין בטן העוף פתוח ומיד נכנסים המים הרותחין בכל חלקי העוף, שהרי אינו מעכב כלל, וזה נראה לעין. ומה שאסרו הראשונים [=הגאונים והרי"ף והרמב"ם] הוא מילוי עב שמונע המים מלכנס, או שתופרים בטן העוף באופן שאין המים נכנסים אלא מעט מעט. עוד נהגו למלאות בדרך אחרת בחזה של העוף והמילוי דחוק שם באופן שאי אפשר למים ליכנס, וכיוצא בזה אין להורות בו היתר אם לא שילבנו את העוף תחלה ואת המילוי זה לבדו וזה לבדו במים רותחין ואח"כ ימלא אותם ועל דרך זה מותר בלי ספק לכולי עלמא ...".
סיכום דבריו: אם ממלאים עופות בבשר וביצים וכיו"ב אך המילוי אינו דחוק ונשאר חלל בין המילוי לעוף – הדבר מותר אף לדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם, שהרי יש מקום למים להיכנס ולחלוט את בשר העוף. ורק אם המילוי דחוק אסור לדעתם.
[ב] בשר שנחתך לאחר מליחה צריך תקנה מחדש
ענין זה לא הוזכר בדברי רבנו במפורש, אלא נלמד מתוך הטעם שניתן לענין החליטה. כלומר: מאחר שראינו לעיל שלדעת רבנו אין המליחה מוציאה את כל הדם מהבשר, אלא רק את הדם הקרוב לחיצוניות החתיכה, ממילא אם נמלח הבשר כדין, ואח"כ נחתך שוב לאחר המליחה, יהיה אסור לחלוט את החתיכה באופן זה, שכן עתה במקום החתך נגלה דם לעינינו, ובשעת החליטה יצא הדם למים הרותחים ושוב יבלעו בחתיכה, והרי דם האיברים שפירש – אסור באכילה.
וכן כתב בשו"ת מהרי"ט (ח"ב, חושן משפט סימן קכ"ב), וז"ל:
"ויש לומר לדברי הרב [=הרמב"ם] שלא ימלחו חתיכה גסה ועבה ושוב יחתכוה לשנים או שלשה חתיכות, שנמצא מה שבפנים שלא נכנס בו חום המלח מפליט מן הקדרה. ולפיכך כתב [=הרמב"ם] וז"ל: 'יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה ואח"כ יבשל', ולא היה צריך לומר 'יחתוך החתיכה' אלא לומר שיחתכנה בשעת מליחה כדרך שצריך להניחה בקדרה ... והנה לדרכו של הרמב"ם ניחא שפיר [=נוח היטב] שצריך למלוח מכל הצדדים ולא שאני לן [=משנה לנו] בין חתיכה גסה לחתיכה דקה, ולפיכך צריך לחתכן קודם מליחה, כדרך שהוא מכניסן בקדרה ... ולפי זה יש לנו לחוש להחמיר אף שלא לחתוך מן הבשר אחר שנמלח ושלא לעשות הבשר דק דק הרבה. ושלא לעשותה מולייתה [=עוף ממולא, וכדלעיל באות א]".
אולם לא כתב המהרי"ט מה התקנה לבשר שנחתך לאחר המליחה, ומצינו בענין זה שתי שיטות:
א - הב"ח (יו"ד ס"ט,י"ז) בשם הרא"ה – יש לחזור ולמלוח את מקום החתך
" ... והרא"ה שם כתב לפי דעת זו, דחתיכת בשר שנמלחה והוכשרה לקדרה אסור לחתוך אותה כשנותנה בקדרה, אא"כ מולח מקום חתך, ונמלחה כשיעור מליחה".
ולשיטה זו הסכים מהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק חלק ג סימן צד), וז"ל:
"ולדידן [=ולנו יהודי תימן] דמקפידים להחמיר שלא ליתן הבשר רק ברותחין כל כך כדעת הרמב"ם, גם לחתכו אחר מליחה יש להחמיר לחזור ולמלחו, כי היכי דלא ליהוו [=כדי שלא יהיו] תרתי דסתרי אהדדי [=שני דברים הסותרים זה את זה. דהיינו: אם נוהגים להחמיר בחליטה, הרי זה בגלל שסוברים אנו שאין המלח מוציא את כל הדם, ואם לא מולחים שוב לאחר שנחתכה החתיכה אחרי המליחה, הרי אין זה אלא כדעת הסוברים שהמלח מוציא את כל הדם] וגם מהרי"ט יודה לזה, ודוק".
וכן כתב מהר"ח כסאר (שו"ת החיים והשלום יו"ד סימן ט):
"שאל השואל: על המולח חתיכות גדולות, וחזר וחתך אותן לאחר שהכשירן. אי חיישינן [=האם חוששים אנו] לדם שבחתך וצריך למלחו, או לא?
תשובה: דע שלשיטת מרן ודעימיה [=ושעימו, דהיינו האוחזים בשיטתו] ז"ל, דסבירא להו [=שסוברים] דהמלח מוציא כל הדם, אין צריך למלחו במקום החתך, וכמו שכתב ביורה דעה סימן ס"ט, דאדמימות שבחתך אינה אלא מוהל בעלמא דמותר. ולשיטת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה [=שסובר] דאין המלח מוציא כל הדם, צריך למלוח עוד מקום החתך, שעדיין הוא בסוג דם שפירש דאסור ... ומכל מקום לדידן [=לנו] דהולכים בזה כדברי הרמב"ם ז"ל להחמיר, בעי מליחה במקום החתך, וכמו שהערתי שם".
ב - מהר"י קאפח (הערה י"ח) – יש לצלות את מקום החתך
"ותורת אמת בפי המהרי"ט, ולפי זה אנו שנהגו אבותינו כפי מסורת הגאונים וכמו שכתב רבנו, אותם שוקיים שמוכרים בשוק שכידוע חותכים אותם אחר מליחה, אין להם תקנה אלא בצלייה, שאם ימלחם פעם נוספת הרי הצד שלא נחתך כבר פלט כל דמו וצירו, והשתא [=ועכשיו] הצד שנחתך פולט דם והאיך [=וההוא, הצד השני שכבר נמלח] בולע. ולפיכך אין להם תקנה אלא צליה ואח"כ מותר לבשלם. ורצוי לחלטם, אי [=אם] משום שמא יסתפק בצליה קלה, אי [=אם] משום שלא תשתכח תורת חליטה".
ג - פרי מגדים - גם לרמב"ם אין איסור לחתוך לאחר מליחה, ולכן אין צורך בשום תקנה
בכדי להבין את דברי הפרי מגדים נקדים תחילה את לשון השו"ע [וביאור הט"ז] שממנו למד הפרי מגדים את חידושו:
כתב השולחן ערוך (יו"ד ס"ט,ה):
"אחר שנמלחה החתיכה, אם חתך ממנה אינו צריך לחזור ולמלוח מקום החתך".
וביאר הטורי זהב (ס"ק ט"ז):
"זה מיירי [=מדובר] אחר ששהה שיעור מליחה, וקמשמע לן [=והשמיע לנו] שע"י המליחה נפלט כל הדם, אפילו מה שהוא באמצע החתיכה אף על פי שהיא עבה מאד, אבל קודם שיעור מליחה אם חתך בו יש איסור, שיוצא דם בעין על הבשר ...".
ותמה הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ט"ז) על דברי השו"ע:
"עיין ט"ז. ורוצה לומר לאפוקי [=להוציא] מדעת הרא"ה בבדק הבית והרמב"ם ז"ל שאומרים דיש דם אחר שיעור מליחה. ומיהו תוך שיעור מליחה בעי [=צריך] הדחה ומליחה במקום שחתך. ויש לראות מפני מה לא הביא כאן המחבר [=השו"ע] דראוי ליזהר לכתחלה כמו שכתב סעיף י"ט ובש"ך אות ע"ח דמשום הכי [=שמשום כך] הביא סברת הרמב"ם ליזהר לחלוט לכתחלה. ואולי סובר דהרמב"ם יודה דמותר לחתוך לחתיכות דקות ויחלוט דלא כהרא"ה".
ביאור דברי הפרי מגדים: גם לדעת הרמב"ם אם נחתך בשר לאחר המליחה אין צורך בתקנה נוספת. והראיה, הרי השו"ע חשש לכתחילה בסעיף י"ט לדעת הרמב"ם להצריך חליטה [כך הבנת הש"ך ועוד מפרשים. יבואר בפרק הבא בהרחבה], ומדוע לא הביא השו"ע את הההשלכה המעשית מדין החליטה, דהיינו שאין לחתוך בשר לאחר המליחה? אלא ודאי יש לומר שהרמב"ם כלל לא מצריך זאת, וממילא מובן מדוע אף לא הזכיר זאת השו"ע.
ונראה לבאר שיטת הפרי מגדים, שסובר שהפעולה העיקרית לדעת הרמב"ם היא פעולת החליטה, ובאמת היה די רק בה בלא צורך במליחה. אלא שכבר כתב הר"ן שעדיין יש חשש שלפני שתתבצע פעולת ההצמתה יפרוש מעט דם. וסובר הפרי מגדים שאין זה אלא חשש רחוק שלכתחילה צריך לחשוש לו, אבל אם כבר נמלח הבשר וחתך שוב, יותר אין צריך לחשוש, שאין זה אלא חשש בעלמא.
פרק ג
דעת מרן ר' יוסף קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך
[א] דעת מרן בבית יוסף
בבית יוסף (יורה דעה סימן ס"ט,י"ט) הביא את דברי הרמב"ם דלעיל, ואת דברי החולקים עליו כדלעיל. ובסוף דבריו כתב:
ולענין הלכה: כיון דכל הני רבוותא [=שכל אלו מרבותינו] חולקים על הרמב"ם, כוותייהו נקטינן [=כמותם אוחזים אנו] ומיהו היכא דאיפשר טוב לחוש לדברי הרמב"ם זלל"ה".
העולה מדבריו בבית יוסף: היכן שאפשר יש לחוש להרמב"ם, ובשעת הדוחק אין צורך להחמיר, כיון שרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ם.
[ב] דברי השו"ע והבנה ראשונה בדבריו, ומהי דעת הרמ"א
כתב מרן בשו"ע (יו"ד ס"ט,י"ט):
"אחר שנמלח הבשר והודח, מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחין. ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין".
והגיה שם הרמ"א:
"והמנהג כסברא ראשונה, וכן עיקר". [עיין עוד בב"ח (יו"ד ס"ט,י"ט) שהעיד שבמקומו נזהרים בכך, אך לא מדינא אלא מצד נקיות: " ... שהנשים נותנין הבשר במים רותחין קודם בישול, אבל אין עושין כן משום איסור דם, רק משום נקיות"].
וביאר הש"ך (ס"ק ע"ח):
"ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחין - כדי לחלוט ולצמת הדם שנשאר בתוכו, ולהכי [=ולכך] הביא המחבר סברא זו דהיכא דאפשר יש לחוש לעשות כן, וכמ"ש בבית יוסף. ודעת הר"ב [=הרמ"א] דאין לחוש לכך כלל, וכמבואר בדבריו בתורת חטאת [סוף כלל ט"ו], והטעם: דהואיל ששהה שיעור מליחה כבר יצא כל דמו, ומה שיוצא אח"כ אף על פי שהוא אדום, אינו אלא מוהל בעלמא".
מדברי הש"ך דלעיל יוצא שלפי השו"ע לכתחילה יש לחוש לדעת הרמב"ם ולחלוט הבשר, ולכן הביא דיעה זו בשו"ע. ולדעת הרמ"א אין צורך לחוש אפילו לכתחילה. ובפיסקה הבאה תתברר אפשרות הבנה נוספת בדעת השו"ע.
[ג] הבנה נוספת בדברי השו"ע
כידוע ישנה מחלוקת בין האחרונים בכללי הפסיקה של השו"ע, כיצד יש לנהוג למעשה כאשר השו"ע מביא 2 דיעות: דיעה אחת בסתם, ולאחר מכן מזכיר דיעה נוספת בשם "יש אומרים"/"יש מי שאומר"/"יש מי שמצריך" וכיו"ב. האם יש לנהוג כדיעה המובאת בסתם, או שיש לנהוג כדעת היש אומרים. מחלוקת זו נמשכת דורות, ועד היום שנויה במחלוקת בין גדולי דורנו. אחת ההשלכות המעשיות בנידון זה הוא לגבי החליטה, שכן אם נאמר שמרן פוסק כסתם לגמרי, ממילא להולכים אחר הוראות השו"ע אין ענין להחמיר, אולם אם יש לנהוג כדיעה המובאת בשם יש אומרים, ממילא לכתחילה יש לחוש לכך. המעניין שכל אחד מן הצדדים מביא ראיה לשיטתו מדין החליטה, וכפי שיתבאר לקמן.
אזכיר עתה שנים מגדולי דורנו שנחלקו גם הם בכלל זה:
א - שו"ת אור לציון (הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל, ח"ב עמ' ט, יסודות בדרכי ההוראה ענף א):
" ... וזהו ג"כ הטעם בכל מקום שמרן מביא דברים בסתם ואח"כ כותב שיש חולקים על זה, דלכאורה קשה כיון דקימא לן [=שמקובל בידינו] שהלכה כסתם, למה לו למרן להביא את סברת הי"א? וכבר האריכו בזה אחרונים, וראה בשו"ת הרמ"ע מפאנו בסימן צ"ז, ובחלקת מחוקק אבהע"ז סימן א' ס"ק י"א בהערה מבן המחבר, וראה עוד במחזיק ברכה יו"ד סימן נ"ה ס"ק ד', ובספר יד מלאכי כללי השו"ע אות י"ז, ע"ש. והנראה הוא שבמקום שהיש אומרים בא להחמיר כתב מרן דבריהם, כדי לומר שבמקום שבקל אפשר להחמיר - יש להחמיר כשיטה זו, ומשום שאין שיטה זו דחויה לגמרי. וכן במקום שהיש אומרים בא להקל, כוונת מרן בזה היא, שאעפ"י שהלכה כסתם, מ"מ במקום שיש עוד צד להקל יהא אפשר להקל, והרי זה כאילו כתב מרן שגם הוא מצטרף להיתר.
ורמז ליסוד זה אנו מוצאים בדברי הש"ך ביו"ד סימן ס"ט ס"ק ע"ח, שכתב שמרן הביא בדין חליטה דיש אומרים שצריך ליתנו במים רותחים, משום דהיכא דאפשר יש לחוש ולעשות כן, וכמו שכתב שם בב"י, ע"ש".
סיכום דבריו: כאשר שתי דיעות מובאות בשו"ע, אחת בסתם והשניה בשם יש אומרים, אם הי"א מחמיר יותר - יש לעשות כדברי הי"א. ואם הי"א מיקל - יש לעשות כסתם, אא"כ יש עוד צירוף להקל. וראייתו: בבית יוסף (יו"ד ס"ט,י"ט) הביא שיש לחוש היכא דאפשר לרמב"ם בנושא החליטה, ואכן בשו"ע הביא זאת בדעת הי"א, ומוכח שיש לכתחילה לעשות כדברי הי"א.
לפי שיטה זו יוצא שלפי דעת השו"ע לכתחילה יש לבצע חליטה לבשר.
ב - מאידך בשו"ת יביע אומר (הגר"ע יוסף זצ"ל ח"ט, אורח חיים סימן ק"ח) השיג עליו, וז"ל:
"אשר כתב [=האור לציון] במבוא [עמוד ט ב] בתורת כלל, שבכל מקום שכותב מרן פסק בסתם להיתרא, ואח"כ כותב ויש אומרים [לאסור], דעת מרן שיש להחמיר בהפסד מועט, ואין להתיר כדעת הסתם אלא בהפסד מרובה. [וכן כתב בבן איש חי בכמה מקומות]. ואין זה נכון, כי הנה בשו"ת הרמ"ע מפאנו [סי' צז] כתב וז"ל: 'דע כי מרן המחבר רבן של כל בני הגולה, זה דרכו בשו"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה הדעה היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש [=והיכן שיש לחוש] לסברא אחרת מייתי [=מביא] לה בשם יש אומרים, א"כ מה שסתם תחלה להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא השניה אלא לחלוק כבוד לבעליה, שגם הם גדולים ורבים, וגם יש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם'. ע"כ. ... ובדין בשר שנמלח והוכשר, הביא מרן הש"ע (סי' ס"ט סי"ט) אחר הסתם, דעת הרמב"ם שמצריך חליטה ברותחים, בשם י"א, ובסעיף ה' סתם כהמתירים, ודלא כהרמב"ם ... וזה כמ"ש מרן החיד"א במחזיק ברכה יו"ד (סי' מז סק"ד), דזימנין [=שפעמים] דמרן הבית יוסף רוח על פניו יחלוף בחיבור השלחן ערוך, וחזר בו ממה שכתב בבית יוסף, בראותו לאחר מכן כמה פוסקים שכתבו להיפך, והדר הוא לכל חסידיו".
סיכום דבריו: יש לפסוק כדעת הסתם בשו"ע לגמרי וא"צ לחוש לדיעה המובאת ביש אומרים. והטעם שמזכיר השו"ע את הדיעה השניה היא, על מנת לחלוק כבוד לבעל הסברא שאמרה, אע"פ שאין הלכה כמותו. ואע"פ שבבית יוסף סבר מרן שיש לחשוש להרמב"ם, בשו"ע חזר בו מכך. והראיה, שלא הצריך השו"ע למלוח שוב אם נחתכה החתיכה לאחר המליחה.
ע"פ שיטה זו יוצא שלדעת השו"ע אין צורך לחשוש כלל לחליטה, כיון שבסתם הביא שאין צורך בכך.
ואחר המחילה רבתי מהגר"ע יוסף זצ"ל, דבריו צריכים עיון גדול, שהרי מכך שהשמיט מרן בשו"ע דין זה של מליחה שוב במקום החתך, אין שום ראיה שמרן לא חשש לרמב"ם בענין חליטה ברותחים, שכן המעיין בבית יוסף וכן בכסף משנה יחזה שמרן כלל לא הזכיר בדעת הרמב"ם ענין זה של מליחה שוב במקום החתך, ודבר זה לא עלה כלל על דעתו. וענין זה שלדעת הרמב"ם יש למלוח שוב במקום החתך אינו אלא חידוש של הב"ח ומהרי"ט [וכמובא לעיל]. וכנראה שסובר מרן שהרמב"ם כלל לא מצריך זאת [וכמו שהזכרנו בפרק ב בשם הפרי מגדים]. וא"כ אי אפשר להוכיח מהשמטה זו בשו"ע שאינו חושש לרמב"ם בענין חליטה.
וניתן להביא ראיה למה שכתבתי שהבית יוסף כלל לא עלה על דעתו שלרמב"ם יש למלוח שוב את מקום החתך, ע"פ מה שכתב מרן בבית יוסף במקום אחר (יורה דעה סימן ק"ה,ט):
"שמעתי שהיו נוהגות הנשים כשנמלח חתיכת בשר עם חלב שבו, לנקרו ולחזור למלוח הבשר. ונראה לי שאין טעם בדבר. דלמה לא תעלה מליחה ראשונה? דאטו [=האם] החלב שבה מעכבה מלפלוט דמה? וסבור הייתי שטעם מי שהורה להן כן, שאיפשר מפני שע"י שגוררין החלב נמצא שמגלה מקום בבשר שלא נגע בו המלח תחלה. ואח"כ ראיתי שטעם זה אין לו שחר דאם כן חתיכה שנמלחה יהא אסור לחתכה לשתים, והרי מעשים בכל יום חותכים הבשר אחר מליחתו לכמה חתיכות. ולא פקפק אדם בדבר מעולם. וכך מבואר בדברי תשובת הרשב"א [ח"א סי' רס"ה] להתיר. ובשר שחותכים דק דק לפשטידא יוכיח הילכך אין להם על מה שיסמוכו כלל".
וברור הדבר שאם היה סובר הבית יוסף שלדעת הרמב"ם צריך לחזור ולמלוח, לא היה כותב: "ולא פקפק אדם בדבר מעולם ... אין להם על מה שיסמוכו כלל".
פרק ד
האם מליחה בשיעור שעה מוציאה את כל הדם אף לשיטת הרמב"ם?
כתב ערוך השולחן (יורה דעה סימן סט ל"ו-מ):
" ... ולכן ברור אצלי שזהו טעמו של הרמב"ם שהצריך אחר הדחה אחרונה להטיל הבשר לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם עכ"ל, ותמהו עליו כל רבותינו דמנין לו דבר זה, ואין בכל תפוצות ישראל שתפסו חומרא זו. ויראה לי דלהרמב"ם הוה קשה כל מה שהקשינו [=שאין כח המליחה ככח הצליה באש]. ולכן כאשר שאין ביכלתו לחלוק על הגאונים שהיה בידם שיעור זה [=מליחה בשיעור הילוך מיל] מקובל מפי חכמי הגמרא, ולכן פירש דאין סומכין על זה בלבד, דודאי לא דמי צלייה למליחה לענין זה, אלא דאח"כ מטילין הבשר לרותחין להצמית הדם הנשאר בתוכו, אבל אם יניחו הבשר במלחו שיעור יותר ממיל גם הרמב"ם יודה שא"צ להטיל הבשר ברותחין.
ולפ"ז אני אומר דזה שנהגו העולם להשהות במלחו שיעור שעה ולא נודע לנו למה נהגו בחומרא זו, מה שלא נזכר כלל בראשונים, שהרי כולם כתבו כדי צלייה כפי קבלת הגאונים, אלא דכלל ישראל אם אינם נביאים הם בני נביאים הם, דהמנהג נתייסד כדי שלא יצטרכו מיד לשום הבשר לתוך רותחין דבזה מתקלקל הבשר כידוע ... [גם גיסי הגאון [=הנצי"ב] בספרו על השאלתות [=העמק שאלה] פרשת ויקרא הלך בכעין דרך זה ...].
... וזהו שכתבו [=השו"ע והרמ"א] בסעיף י"ט, וז"ל: 'אחר שנמלח הבשר והודח מותר ליתנו אפילו במים שאינם רותחים ויש מי שמצריך ליתנו במים רותחים'. 'והמנהג כסברא ראשונה וכן עיקר' עכ"ל. דסבירא להו דהאדמומית שאחר שיעור מליחה אינו אלא מוהל בעלמא דכן כתבו כל הראשונים, אמנם לפי מה שכתבתי אין ראיה כלל מהמנהג, דאחרי שנהגו להשהות שעה שלימה, גם לדעת הרמב"ם א"צ ליתנו ברותחים, ואולי כוונתם דהמנהג הוא אפילו בעת שמולחים רק כשיעור צלייה וכמו שכתבתי".
ביאור דברי ערוך השולחן: חומרת הרמב"ם להשליך הבשר לרותחין לאחר המליחה, היא רק באופן שנמלח הבשר שיעור הילוך מיל, שבשיעור זה אין בכח המלח להפליט את כל הדם, ולכן צריך גם השלכה ברותחין על מנת שתצמית הדם ולא יפרוש. אולם אם נמלח הבשר במשך שעה, אף הרמב"ם יודה שכל המלח כבר נפלט ויצא, ואין צורך בחליטה ברותחין.
וכפירושו של ערוך השולחן בדעת הרמב"ם, כך פירש גם גיסו הנצי"ב בהעמק שאלה ס"ח,י"ג [והזכיר זאת ערוה"ש בדבריו המובאים לעיל].
אף בעל כף החיים הזכיר סברה בפשיטות מעצמו (יו"ד ס"ט ס"ק ר"צ), וז"ל:
"וכל שכן לדידן דנוהגין להשהות במליחה כשיעור שעה, שאין צריכים חליטה".
רבים השיגו על חידושו של ערוך השולחן, ונמנה מקצתם:
כתב מהר"י קאפח (מאכלות אסורות פ"ו הערה י"ח):
"אחר הסליחה רבה מכבודו הרם והנעלה [=של בעל ערוך השולחן], אין להמצאתו שום שורש ויסוד, וכל המצאה העוקרת את ההלכה מיסודה אינה כלום. ואם יונח הבשר במילחו חמש שעות ויושם במים קרים ויונח על האש, כל מי שיש לו עינים יכול לראות הדם מפכה ויוצא וכמו שכתב היד שאול. ומנהגו גרם לו עד כדי שהעיד שאין בכל תפוצות ישראל מי שנהג חומרא זו. ואיה איפוא אנשי דמשק? [=כמו שהזכיר בספר העיטור ח"ב שכך מנהג יהודי דמשק] ואיה איפוא יהודי תימן? כלום אלה בעיניו אינם תפוצות ישראל? פלא. גם המאירי דעתו כדעת רבנו... ".
וכן כתב מהר"ח כסאר זצ"ל (מאכלות אסורות פרק ו,י):
"וקשה חילוק זה, דאם איתה [=ישנה, שיש מקום לחלק בכך], הוה ליה [=היה לו] לרבינו ז"ל לחלק בזה, אלא ודאי מדכתב בסתם, דסבירא ליה [=סובר הוא] דאין לחלק בזה אפילו שהה יותר ממיל, וכן אנו נוהגין".
ושוב דחאו מהר"ח כסאר זצ"ל בשו"ת החיים והשלום (יו"ד סימן ט):
"ולשיטת בעל ערוך השולחן ז"ל דמחלק בזה, וסבירא ליה דאף לדברי הרמב"ם ז"ל אין צריך לחזור ולמלחו הואיל ושהה במילחו כדי שעה, וכבר השבתי עליו בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות ... ".
ועוד כתב (שם סימן י):
"... ואף דסברא זו [=של בעל ערוה"ש] אינה דברי טעם, וכבר השבתי עליו בפ"ו מהלכות מאכלות אסורות ...". [אמנם מהר"ח כסאר בתשובה זו צירף את סברת ערוה"ש כסניף להיתר כאשר מתארחים בבית מי שלא מקפיד על חליטה. ועוד יתבאר לקמן פרק ז].
וכן דחה סברא זו הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ב יו"ד סי' כ'):
"ועל זה אני תמיה מאוד. דא"כ הוא, למה הרמב"ם ז"ל פסק להצריך חליטה ולא פסק גם הוא להניחו שעה ולא יצריך חליטה? ובפרט דבזה נצא ידי חובת הפוסקים הסוברים דאין בקיאין בחליטה. ומלבד זה, אם באמת סובר הרמב"ם שגם אחר שיעור מיל יש עוד כח במלח להפליט הדם עד הסוף, א"כ איך הסכים להלכה לשיעור מיל ביודעו ומכירו שיש עוד אפשרות להוציא דם עוד ע"י שהייה יותר במלח, ועם כל זה מפסיק באמצע המליחה ויעשה חליטה כדי לחלוט שארית הדם?! דברים אלו לא יעלו על לב לעולם לייחס להרמב"ם סברא זרה כזו, ולהטריח הבריות לעשות שני דברים, מליחה וחליטה, במקום שהיה מספיק להאריך זמן המליחה לשעה ... ומעתה לדעת הרמב"ם אין הפרש אם נשאר במולחו אחרי המיל אפילו יום שלם או נשאר רק מיל – דין אחד להם. והמלח אין בכוחו לעשות שום פעולה אחרי המיל ...". [ועיין עוד שם בסימן כ"א שביאר דבריו בהרחבה].
פרק ה
מנהג תימן
עדויות על המנהג:
רבים מחכמי תימן העידו שנהגו בתימן להחמיר בכך כדעת רבנו הרמב"ם, ונזכיר מקצתן:
כתב מהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק חלק ב סימן קפ"ו) :
"... וכבר בא מעשה לידינו ערב שבת שבישלו בלא מליחה והיו המים רותחין בכח כנהוג לפי מאי דקימא לן [=שמקובל בידינו] כרמב"ם ...".
עוד כתב מהרי"ץ (שו"ת פעולת צדיק חלק ג סימן צ"ד):
" ... ולדידן [=ולנו יהודי תימן] דמקפידים להחמיר שלא ליתן הבשר רק ברותחין כל כך כדעת הרמב"ם ... ".
וכך גם עולה מדברי מהרי"ץ תוך כדי דבריו בענין שהיית בשר בתנור מערב שבת (שו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן רנ"ו):
"וראיתי להציע לפניך המנהג הקדום בענין השיהוי בתנור לצורך מחר ולצורך הלילה כיצד עושין. הנה הבשר שטומנין בתנור לצורך מחר כך עשייתו: מרתיחין המים יפה ואח"כ נותנין הבשר והתבלין בקדרה לתתה בתנור לצורך מחר ... ".
וכן כתב בעל השתילי זיתים (ראשי בשמים יו"ד סימן ס"ט ס"ק ס"ב):
"המנהג במקומות אלו ליתן הבשר במים רותחים, וייראה שאין ראוי לשנות, משום שלפעמים אין הנשים זהירות בשיעור שהייה במלח".
[כונתו שכדאי להקפיד בכך מטעם צדדי ולא מחמת הרמב"ם. והוא שאם יתבשל הבשר בלא מליחה כדין, החליטה תועיל במקום המליחה, כפי שביארנו לעיל שמפורש בגאונים שמעיקר הדין די בחליטה ברותחים בלא מליחה, וכיון שלא כל אחד בקי בשיעור "רותחים", נוהגים להחמיר למלוח ולא להסתפק בחליטה. וכתב השתילי זיתים שכדאי להקפיד בענין חליטה כדי שבדיעבד נוכל לסמוך על החליטה שתועיל במקום המליחה].
וכן כתב מהר"י קאפח (מאכלות אסורות פ"ו הערה י"ח):
"ובכל ארץ תימן נהגו מקדם קדמתה מאז ומעולם כמסורת הגאונים וכפי שנמשך אחריהם רבנו. אף בזמנים אחרונים שנהגו באי אלו דברים כפסקי מרן השו"ע, הרי בענין החליטה לא הקלו כלל. וכך נאמר בתשובת חכמי צנעא לשאלות הראי"ה קוק משנת תרע"א [פורסמה בספר 'מסע לתימן' עמ' קצ"ב], וז"ל: 'קיצורן של דברים, מעת שנתפשט השו"ע בתימן נטו קצת אחרי דבריו באיזה פרטים, אך רושם גדול ברוב עניניהם ע"פ הרמב"ם ז"ל, בין בעניני פסח בין בעניני הכשר הבשר לקדירה שאע"פ שנמלח והודח תחילה וסוף כדין – חולטין אותו ברותחין ...' ע"כ. על התשובה חתומים בית דין צנעא. מנסח התשובה היה סבי זצ"ל".
וכן כתב מהר"ח כסאר בשו"ת החיים והשלום (יו"ד ט-י):
"ולדידן [=ולנו] דהולכים בזה כדברי הרמב"ם להחמיר ...".
" ... דחומרא זו שכתב הרמב"ם ז"ל, נהי [=נצא מתוך הנחה] דבכל אחד בביתו צריך לנהוג בה ...".
* יש להעיר שמנהג יהודי תימן בדרך כלל שלא להקפיד לעשות את החליטה מיד לאחר הדחה אחרונה. ולכאורה הדבר נגד דברי הרמב"ם שכתב (מאכלות אסורות פ"ו,י): "ואחר כך מדיחו יפה יפה עד שיצאו המים זכים, ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין".
אולם כבר כתב מהר"י קאפח (הערה י"ח), וז"ל: " ... כבר כתב הנצי"ב כי 'מיד' אין כונת רבנו שאחר הדחה ראשונה מיד ישליכנו לרותחין, אלא כשיבוא לבשל ישליכנו מיד לרותחין [=ולא לפושרים המתחממים לאיטם] כדי שיתלבן מיד. ומנהגינו שאחר הדחה אחרונה משהים אותו בכלי מנוקב שעות רבות ובפרט בבתי משתאות". [דברי הנצי"ב הם בהעמק שאלה שאילתא ס"ח, והובאו בשלימותם בפירוש מהר"י קאפח שם בתחילת ההערה].
פרק ו
דין מוצרי בשר שונים
[א] קציצות בשר טחון מטוגנות
כתב הרב אברהם חיים אלנדאף זצ"ל (בהערותיו לשו"ת פעולת צדיק ח"ב סימן קפ"ו):
"ראיתי הרבה בעלי בתים שנהגו לחתוך הבשר דק דק אחר מליחה [והדחה] ולעשותו עיגולין לתוך הקדרה [צלי קדר] וקורין להן 'כוביבאת' ואין מולחין אותן פעם אחרת, גם אין נותנין אותן ברותחין כדרך שנותנין חתיכות הבשר [כשמבשלין אותו], ולפי דעת הרב [=מהרי"ץ ע"פ פסיקת הרמב"ם] הוו תרי דסתרן אהדדי [=יהיו שני דברים הסותרים אחד את השני]. ואפשר לומר דמשום שאי אפשר עוד למלחן ולהדיחן, סמכו על המקילין".
ביאור דבריו: אותם בעלי בתים מבני תימן המכינים קציצות בשר [''כוביבאת''] בלא מליחה נוספת לאחר החיתוך ואף בלא חליטה ברותחין, עושים שלא כדין ע"פ הרמב"ם ומהרי"ץ, ואף סותרים את עצמם. שכן בשאר מאכלי בשר מקפידים למלוח שוב וכן לחלוט ברותחין. והטעם שהקילו בכך, צריך לומר, כיון שאי אפשר למלוח ולהדיח שוב בחתיכות בשר קטנות כאלה, סמכו על הפוסקים המקילים בדבר.
והרב שלום יצחק הלוי זצ"ל העיר (שם) על דבריו, שאדרבה העושים קציצות בשר בצורה זו עושים כדין אף לפי הרמב"ם ומהרי"ץ, וז"ל:
"ויש לומר עוד, כיון דהמנהג למלוח הבשר אחרי שחותכין אותו לחתיכות קטנות [כביצה בערך], בודאי המלח הפליט כל הדם הסמוך וקרוב אליו, ואין עוד מה לחוש שיש עוד דם בפנים [לא כאלה שמולחין את הבשר כשהם חתיכות גדולות, שבודאי אין כוח בהמלח לפלוט כל הדם שבפנים], וזה יצא מדברי המחבר [=מהרי"ץ] שכתב וז"ל: 'והנה לדעת הרמב"ם לא ימלחו חתיכה גסה ושוב יחתכנה לשנים או לג' חתיכות, שנמצא מה שבפנים שלא נכנס בו חום המלח מפליט דם בקדרה', משמע דוקא כשהיא חתיכה גסה הוא דחוששין, אבל אם אינה חתיכה גסה אין לחוש עוד, ועוד נוהגין לשפשף המלח עם הבשר, כנראה להבליע המלח בבשר יפה יפה בכדי להכניס בו חום המלח, ואז מתמצה כל הדם, וליכא עוד חששא [=ואין עוד חשש] לפליטת דם כשמחתכו אח"כ דק דק, ודוק. אחר זמן מצאתי בערוך השולחן [יו"ד סי' ס"ט סק"ג] שכתב וז"ל: 'דלעניות דעתי גם הרמב"ם מודה כששהו במלח שעה שלימה פולט כל הדם' ע"ש".
ביאור דבריו: אם מקפידים למלוח את הבשר כשהוא חתוך לחתיכות קטנות בגודל כביצה, אזי יש כוח במלח להפליט את כל הדם ואין צריך יותר חליטה. ולכן אם נמלח באופן זה פטורים מחליטה ורשאים לעשות קציצות וכדומה. שכן מה שחשש הרמב"ם הוא רק באופן שהחתיכה גדולה, שבאופן זה אין כח במלח להפליט כל הדם. ועוד שאפשר לצרף את שיטת ערוה"ש וסיעתו שאם נמלח הבשר במשך שעה יצא כבר כל הדם.
אמנם מהר"י קאפח בתשובה חלק על דבריו בכל תוקף, וז"ל:
"חתיכת בשר שנמלחה הרי לדעת הרמב"ם צריך לחלטה כמות שהיא, ואם חתכה אין לה תקנה אלא בצלי. שאם יחזור וימלחנה שמא הצד החיצון כבר פלט כל צירו ועתה יבלע מן הדם הנפלט ממקום החתך. ולפיכך יש לחלטה כמות שהיא ואח"כ אם ירצה יְחַתך או יטחן. ודברי המגיהים בשו"ת מהרי"ץ הבל יפצה פיהם". [תשובה מכ"ח מרחשון תשל"ט].
וכן השיב מהר"י קאפח בתשובה נוספת:
שאלה: "איך עושים קציצות בשר?" [חנוכה תשנ"ה, שאלת הרב ירון דוראני].
תשובה: "קציצות עושים מבשר חלוט".
[ב] נקניק מעושן
כתב מהר"י קאפח (מאכלות אסורות פ"ט הערה ח):
" ... ומה שקוראין בימינו 'בשר מעושן' לדעת רבנו אסור באכילה לפי שהוא כבוש בדם. אמנם מכשירים את הבשר כלקדירה ואח"כ כובשין אותו בחביות גדולות בחומר מסויים כמה ימים כדי שיתרכך ויקלוט טעם וריח מסויים. החומר שהוא נכבש בו הוא לבן, ותוך חצי יממה לכבישתו הדם יוצא ממנו והמים והחומר שהוא כבוש בהם נעשים אדומים כדם ממש. כשראיתי זאת אמרתי: 'אשריך רבנו שפסקת כמסורת הגאונים שאין הבשר יוצא מידי דמו כי אם ע"י חליטה אחרי ההכשר".
[ג] שניצל
כתב מהר"י קאפח בתשובותיו:
שאלה: "היתכן להרמב"ם טיגון בשר בשמן. ואם תימצי [=תוכל] לומר כן, באיזה אופן"? [י"ח סיון תשל"ה, שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: "אם השמן מרובה ורותח דינו כמים לענין חליטה, כלומר שהחתיכה נכסית בו, אף שיש חולקים, נראה שאינו גרוע ממים, ואף נראה מגמרא שבת לענין סיכת קרקע שהוא יותר חם מן המים, ולפיכך אפשר לחלוט בו".
ועוד השיב:
שאלה: "איך עושים שניצל?" [חנוכה תשנ"ה, שאלת הרב ירון דוראני].
תשובה: "שניצל מרתיחים שמן לא מעט (אלה) [אלא] כדי שתתכסה החתיכה בשמן ומשליך החתיכה לתוך השמן הרותח, וגם זו חליטה נקראת".
וכך השיב בתשובה נוספת:
שאלה: "האם אפשר לחלוט בשר בשמן כגון: "שניצל"? [סיון תשנו, שאלת הרב ירון דוראני].
תשובה: "כן, אם השמן רותח והוא עמוק שתתכסה בו החתיכה הוי חליטה".
וכן כתב הגר"י רצאבי שליט"א (שולחן ערוך המקוצר ח"ד עמ' קמ"ז):
"בשר חזה עוף מטוגן הנקרא שניצל, שמרדדים אותו בפטיש מיוחד ואח"כ מחפים בקמח ותבלין וביצה טרופה וכדומה, ומטגנים בשמן רותח, אם יתנו הרבה שמן באופן שיקיף את הבשר מכל צדדיו [דהיינו אף למעלה] הרי זו חליטה ומותר". וביאר הטעם (שם בהערה ל"ו): "דלאו דוקא במים נקרא חליטה ... וכן הורה הניסיון שגם שמן רותח מצמית את הבשר ואין חיפוי הקמח [או פירורי לחם] והתבלין מעכבים ומפסיקים, כיון שאינם דבוקים ממש, ולא נעשים כקליפה מחוברת מיד אלא תוך כדי הטיגון".
עוד כתב שם שכיון שרידוד השניצל גורם לחתכים צריך למלחו שוב [וכבר כתבנו לעיל פ"ב שלדעת מהר"י קאפח צריך דוקא לצלות את מקום החתך].
[ד] "קבב" ו"המבורגר"
כיון שאופן הכנתו הוא ע"י צליה באש, אין בכך כל חשש, שהרי האש שואבת את כל הדם.
וכן כתב מהר"י קאפח בתשובה:
שאלה: "היתכן להרמב"ם אפיית בשר 'גריל' ואיזה אופן מותר"? [י"ח סיון תשל"ה שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: צליית בשר בגריל אם הוא על הרשת הרי זוהי צלייה מעלייתא [=מעולה], ובתבנית כפי שעושים בתי הארחה 'הכשרים' הרי הוא מתבשל בדמו ואסור".
אמנם מהלכת שמועה שדעת מהר"י קאפח זצ"ל שלא מועילה צליה לקציצות בשר טחון, אולם לא מצאתי דברים מפורשים בכתבי מהר"י קאפח ולא בתשובות כתב ידו. ואדרבה מסר לי גיסי היקר הרב דוד משה נ"י תשובת הרה"ג אברהם חמאמי שליט"א לשאלתו בענין דעת מהר"י קאפח בנידון:
וז"ל השאלה והתשובה:
שאלה: האם אפשר להכשיר בשר טחון ע"י צליה? שמעתי שיש אוסרים מפני שהכלל 'נורא משאב שאיב' לא ישים בבשר טחון?
תשובה: בשר טחון ללא תערובת פירורי לחם אפשר להכשיר ע"י צליה לדעת מו"ר ע"ה, כפי שהשיבנו בע"פ [ביום שבת קודש פרשת "ויגש" תשנ"ח]. וראה שו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נ"ב) מה שכתב באריכות". [תשובה מיום כ"ח תשע"ג]
פרק ז
אירוח אצל מי שאינו מקפיד בכך [וכן דין אכילה בישיבות, בתי מלון וכדו']
כתב מהר"ח כסאר זצ"ל (שו"ת החיים והשלום יו"ד סימן י):
"שאל השואל, על מה שהיו נוהגין בתימן שנותנין הבשר לאחר שהכשירו אותו לבישול לחלוט אותו, וכאן שבאו לארץ ישראל מקילין בזה, יש להקל או לא?
תשובה: שאלה זו כבר נשאלה לפני, והשבתי דחומרא זו שכתב הרמב"ם ז"ל, נהי [=נניח] דבכל אחד בביתו צריך לנהוג בה, אבל עם אחרים כגון בישיבה או במלון – יש להקל בזה, שהרי אפילו בתימן כשהיו סעודות גדולות במשתאות לא היו עושין חליטה כראוי, הואיל ויש בה ריבוי בשר. וגם כן בכדי שלא יבואו לידי ריב ומצא יש להקל בזה, דאזלינן אחר מנהג המקום, ופוק חזי מאי עמא דבר [=וצא וראה מה העם נוהג]. ועוד יש לסמוך גם כן על דעת בעל ערוך השולחן ז"ל שכתב ביורה דעה דלא הצריך הרמב"ם ז"ל חליטה אלא אם שהה במילחו כדי שיעור מיל, אבל אם שהה במילחו כדי שיעור שעה כמו שעושין כאן כמאן דמצריך שהייה במילחו שיעור שעה, אף להרמב"ם ז"ל אין צריך חליטה. ואף דסברא זו אינה דברי טעם, וכבר השבתי עליו בפרק ו' מהלכות מאכלות אסורות, מכל מקום יש לסמוך עליה, ושפיר אכיל אליבא דכולי עלמא [=ומותר לאכול לפי דעת כולם], ויאכלו ענוים וישבעו. זה מה שנראה לעניות דעתי".
אולם דעת מהר"י קאפח הן בפירושו למשנה תורה והן בתשובות לשואליו להחמיר בכך בכל אופן.
כתב מהר"י קאפח בפירושו להרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ו הערה ל"ב) שבשר שלא נחלט כדין אסור באכילה לדעת הרמב"ם:
"רבנו לשיטתו דכל שלא נחלט הבשר בבת אחת מכל עבריו הרי הוא אסור, וכאן [=בדין עופות ממולאים שאסרם הרמב"ם] כשהוא ממולא אפילו בשר צלוי או ביצים דלא שייך בהו פליטה, הרי הם חוצצים בפני המים הרותחין ואינן חולטין את העוף מבפנים. ומכאן ברור שכל בשר שלא נחלט כדין – אסור אפילו בדיעבד".
ובתשובותיו הורה במפורש לאסור אף כשמתארחים במקום שלא מבצעים חליטה, וכן הורה שיש להקפיד שכאשר עושים שמחה באולם אירועים שיחלטו את הבשר המוגש לאורחים:
שאלה: "אני תלמיד בישיבת בני עקיבא אור עציון ורוצה להמשיך ולנהוג כמנהג אבותי יוצאי תימן ... כיצד עלי לנהוג באכילת בשר בחדר האוכל בהנחה שהבשר לא נחלט?". [י"ד מרחשון תשנ"ג. שאלת הרב אוהד נפש].
תשובה: "בהתאם לקבלת אבותינו מדורי דורות גם מלפני הרמב"ם אין לאכול בשר לא חלוט, והוא אסור בהחלט".
שאלה: "כיצד אנהג בבית הורי וחמי יצ"ו שאינם מקפידים על חליטה?". [שאלת הרב אביעד אשואל].
תשובה: "תדריך את אמך ואת חמותך לעשות חליטה כי הדבר קל, שגם הם יאכלו כשר לדברי הכל".
שאלה: "כמו כן קדרה שבשל בה בלא חליטה מותר הכלי או לא, ויצטרך הכשר?". [י"ח סיון תשל"ה. שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: "יתכן שהמתבשל בה מותר, דסתם כלי אינו בן יומו, ולכתחלה צריך הכשר שהרי נתבשל בו איסור, ואם בשלו בו פעמים הרבה יש לסמוך על המקילים שכל יום נעשה גועל לחברו".
שאלה: "אדם שמזמין אולם חתונה לבנו כיצד יעשה לענין זה?". [י"ח סיון תשל"ה, שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: "המזמין חתונה באולם יש להשגיח שיחלטו ויצלו על רשת ולא בתבנית, אחרת הרי הוא מכשיל את הרבים".
שאלה: "במה שכתב רבינו הרמב"ם בפרק ששי מהלכות מאכלות אסורות הלכה יו"ד, וזה לשונו בקיצור – 'כיצד עושה מדיח הבשר וכו', ומשליכו מיד לתוך מים רותחים' וכו' עכ"ד, יורנו רבינו בזה האם דברי רבינו הנזכרים הם הלכה למעשה לעיכובא, כלומר אנו התימנים שנוהגים אחר הוראות ופסקי רבינו חייבים לנהוג כך, ואם לא נשליך הבשר למים רותחים הרי הבשר אינו מוכשר ואסור כנבלה? או דילמא [=שמא] דברי רבינו הינם חומרא בעלמא, כמו שכתב הראב"ד בהשגה באותו מקום, והיות ואני לומד בישיבה של ספרדים אינם נוהגים אלא כדעת מרן שכתב שאין צורך להשליכו לאש, האם לי יותר לאכול ממאכליהם או דילמא אפכא [=או שמא להיפך]?". [כ"ג מרחשון תשל"ד. שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: "דברי הרמב"ם אינם בגדר חומרא בעלמא אלא דין גמור, ולדעתו כל בשר שלא נחלט ברותחין אחר הכשר - אסור אף בדיעבד. תנסה להשפיע עליהם, כלומר על המוסד שאתה לומד בו שיעשו חליטה, ואז יוטב גם להם".
שאלה: "ראיתי בפירוש של הרב על הרמב"ם שלא קיבל את היתרו של ערוך השולחן [וכן דעת הנצי"ב בפרושו על השאילתות]. א"כ איך בדיעבד הקיל הרב לתלמידי ישיבות לאכול בישיבותיהם? (על היתרו של הרב שמעתי בע"פ מאחד מתלמידי הישיבה). כמו כן מה הדין באדם המתארח בבית חבירו? או באולם חתונות וכדו'?" [חנוכה תשנ"ה. שאלת הרב ירון דוראני].
תשובה: "אני מעולם לא אכלתי בשר בחתונות ולא במסעדות ולא בישיבות, ומהעדר בשר בארוחה או כמה ארוחות לא מתים, יש מליוני הודים בהודו שלא אוכלים בשר והם חיים. גם הרב קוק זצ"ל לא אכל שום בשר, מכמה סבות נוסף על הענין הרעיוני שיש לו. ומעולם לא התרתי לשום אדם לאכול בשר אסור ולא שום דבר איסור".
שאלה: "הרב שלח תשובה לאחד מהבחורים מהישיבה שיש איסור לאכול בשר שאינו 'חלוט', וברוך ה', זכינו שיהיה בשר חלוט מיוחד למקפידים על כך. שאלתי היא שוב בקשר לבשר חלוט הפעם, בצבא אליו אנו עומדים להתגייס. האם יש להתיר בשעת דחק כזו שבה מנת הבשר נצרכת לחייל מאוד עקב מאמץ פיזי מתמשך, לאכול בשר שלא 'עבר' חליטה?" [תשנ"ו. שאלת הרב אביחי שלומי].
תשובה: "לדעת הרמב"ם גם בשעת הדחק אסור אלא א"כ הגיע ל'וחי בהם' שהכל מותר. אך אם רוצים לסמוך על הטור ודעמיה יסמכו. ואיני יודע מה החיוניות בצבא לבשר דוקא, בזמן שיש תחליפים אפלו יותר טובים".
ואף על מה שכתב מהר"ח כסאר שבחתונות וסעודות גדולות לא הקפידו על חליטת הבשר, כתב מהר"י קאפח בתשובה שגם בחתונות הקפידו בכך.
שאלה: "אחרי שמשליכים למים את הבשר או כמה חתיכות בשר המים מפסיקים מרתיחתם, האם צריך לחכות עד שיחזרו לרתיחתם ולהשליך את הבשר הנשאר?". [י"ח סיון תשל"ה, שאלת הרב יוסף שבח].
תשובה: "אם השליכו כמה חתיכות ונח המים לא ישליך אחרות עד שירתח שוב, וכך נהגו בחתונות בתימן".
והגר"י רצאבי בספרו שולחן ערוך המקוצר (ח"ד עמ' קכ"ז-קל"ג) אמנם הסכים לדברי מהר"ח כסאר שבסעודות גדולות לא חלטו כל חתיכה ברותחין אלא השליכו כמות גדולה, וממילא חלק מהחתיכות נחלטו במים שאינם רותחים כיון שריבוי הבשר קירר את המים. אולם אעפ"כ לדעתו אף זו חליטה כשרה. שכיון שנוהגים שלא להשליך חתיכות הבשר עד שרותחים המים היטב, דהיינו שרואים בועות עולות, נמצא שגם אותם חתיכות שיגיעו למים כשכבר נחלשה רתיחתם ואינם מבעבעים, על כל פנים עדיין הם חמים, ולכל הפחות הם בשיעור שהיד סולדת בהם, ודי אף בחליטה כזו להצמית הדם שלא יצא. ודייק זאת מדברי הרמב"ם שכפל לשונו וכתב (מאכלות אסורות פ"ו,י): "ומשליכו מיד לתוך מים רותחין אבל לא לפושרין, כדי שיתלבן מיד ולא יצא דם". ומדוע היה צריך לכפול לשונו, הרי ברור שרותחים אינם פושרים, אלא בא ללמדנו שלכתחילה צריך לחלוט במים רותחים, ואם אינם רותחים עדיין יש בכוחם להצמית, העיקר שלא יהיו פושרים, שאז אין בכוחם להצמית הדם.
ואם נכונים דבריו בדיוק דברי הרמב"ם, ממילא נדחו דברי מהר"ח כסאר שכיום ניתן להקל בחליטה כשמתארחים וכיוצא בזה. שהרי רצה ללמוד זאת מכך שבתימן לא עשו חליטה כשקשה הדבר כגון בבתי משתאות. אולם לפי דיוק זה אף הם עשו חליטה כדין וממילא נפלה כל ראיתו.
פרק ח
התייחסות רבני שאר עדות ישראל למנהג החליטה של יוצאי תימן
עם עליית יהודי תימן לארץ הקודש התודעו רבני שאר קהילות ישראל לעובדה שיהודי תימן נוהגים לחלוט כסברת הרמב"ם, חלקם כתבו שגם בארץ ישראל צריכים יהודי תימן להמשיך בכך, וחלקם כתבו שיכולים לנהוג כשאר עדות [חריג בנושא זה הוא הגר"ע יוסף זצ"ל שלשיטתו יהודי תימן בכל מנהגיהם צריכים לנהוג כמנהג ארץ ישראל, ולאו דוקא בענין החליטה. ורבים השיבו על שיטתו, ואין כאן המקום להאריך בכך, כדי שלא נחרוג ממטרת מאמרנו].
תחילה נזכיר את הפוסקים הסוברים שיש לאחוז בכך אף בארץ ישראל:
כתב הגאון הרב חיים דוד הלוי זצ"ל (רבה של תל אביב בספרו מקור חיים ח"ה עמ' 210-211):
"ולא שמענו ולא ראינו מי שחושש לחלוט הבשר ברותחין אחרי מליחתו, פרט לחלק מבני העדה התימנית הנוהגים כן לפי פסק רבינו הרמב"ם זצ"ל, שהוא בעל סברא זאת, וגם אצלם הולך ומתבטל מנהג זה ברבות הזמן אחרי עלייתם ארצה".
ועל דבריו אלה נשאל באריכות ע"י הגאון הרב רצון ערוסי שליט"א להבהיר דבריו כמובא בשו"ת עשה לך רב (חלק ה סימן י"ח), ובסוף דבריו כתב:
" ... יסלח לי כבודו, אבל תורה היא ואנו צריכים לידע קו ההלכה. וכשאני מלמד הצעירים דבר הלכה נוהג אני לציין דברי הרב, והפעם לא אדע איך להציג דברי הרב כשהנני שומר על החליטה ומסביר לתלמידי שבני העדה התימנית צריכים לשמור מנהג זה, האם בכל זאת צריך אני לשנות דברי בשיעורים כאמור".
והשיב הגרח"ד זצ"ל:
"ועתה אציין לכבודו לעיין בכמה תשובות שכתבתי בספר 'עשה לך רב' בחובת שמירת מנהגים, וגם מדין 'אל תטוש תורת אמך', וכבר עסקתי שם ברוב הנקודות אותן העלה כבודו במכתבו הנ"ל.
ואף אנכי לא עלה על דעתי מעולם ללמד היתר לביטול מנהג החליטה. ולא לבני העדה התימנית בלבד, שכבר קבלו הוראות הרמב"ם, אלא אף לכל אדם שיכול להחמיר על עצמו ולנהוג בחליטת הבשר, וכמו שביארתי באר היטב בהערה מס' 20 שם. אלא שהאמת היא שצורת כתיבת הדברים כאילו מורים שאפשר להקל בביטול מנהג החליטה, ולא היתה לי למעשה שום כונה כזאת, וכל כונתי היתה לציין עובדא זאת בלבד [שנודעה לי מפי כמה חכמי ורבני תימן].
ועתה עם הדפסת דברי כבודו במילואם יבוא הדבר על תיקונו, ויישר כחו לאורייתא שזכות נתגלגלה על ידו.
בברכה וכבוד רב, חיים דוד הלוי.
נ. ב. כדרכי אין אנכי נוהג להדפיס שמות מקבלי מכתבי בספר מטעמים מובנים. לגבי מכתב זה חושבני שיש ערך לפרסם שם כותבו. אם אין לכבודו התנגדות יואיל להודיעני".
וכן כתב הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א (הובאו דבריו בספר אור ההלכה או"ח עמ' 24):
"יש מנהגים רבים אצלכם שכדאי לשמור לדורות ... ולעשות חליטה לבשר לכתחילה כדעת הרמב"ם [ואם יהיה ספק לאשה אם מלחה הבשר אם לאו, תוכל לסמוך על החליטה בפשיטות ותחסוך מחלוקת הט"ז והש"ך וכל האחרונים בזה]".
וכן כתב הגאון הרב שלום משאש זצ"ל (שו"ת שמש ומגן ח"ב יו"ד):
" ... דודאי אין לו לזוז ממנהגו הקדום שיש לו יסוד ועמוד גדול שהוא הרמב"ם ז"ל, דודאי חובתו להמשיך בזה. וזה ברור" (שם סימן י"ט).
" ... וממילא בני תימן שהולכים אחרי פסקי הרמב"ם צריכים לעשות חליטה ..." (שם סימן כ).
" ... ומעתה נחזור לדברינו דאנשי תימן הפוסקים והולכים אחר הרמב"ם, וזהירין לעשות חליטה כסברתו, דודאי דצריכים לישאר במנהגם לעשות חליטה. גם היום שעושין שעה במליחה, צריכים הם לעשות חליטה ... ולכן צריכים להשאר במנהגם, וזה ברור" (שם סימן כ"א).
וכל זה דלא כשיטת הגר"ע יוסף זצ"ל [ומחזיק בשיטה זו בכל עוז בנו הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א בעל הילקוט יוסף] הסובר שכיום שהגיעו לארץ ישראל, אין יוצאי תימן חייבים להקפיד בחליטה, אלא רק בבחינת "המחמיר תבוא עליו ברכה". ושיטתו הכללית היא שבכל המנהגים צריכים התימנים להתבטל ל"מנהגי ארץ ישראל" ולאו דוקא בענין החליטה [ועיין שו"ת שמש ומגן שם שדחה דבריו, וכן רבים חלקו על שיטתו בענין זה, ראה בהקדמת הספר אור ההלכה חלק או"ח, וכן בשו"ת הריב"ד ועוד].
וז"ל הילקוט יוסף (איסור והיתר ח"א סימן ס"ט סעיף קס"ו):
"משפחות יוצאי תימן שעלו לארץ ישראל לצמיתות, יכולים להקל ולנהוג כמנהג ארץ ישראל, בכל עניני איסור והיתר, כדעת מרן השלחן ערוך, ובכלל זה רשאים שלא להצריך חליטה לבשר שנמלח. אולם אם ברצונם להמשיך במנהגם לחומרא, שלא לאכול בשר אלא אחר חליטה, תבוא עליהם ברכה. אך אינם חייבים להמשיך במנהג בתימן להחמיר בזה" [ועיין שם בהערה שדן באריכות בענין מנהגי תימן בארץ ישראל].
ודעת שו"ת רבבות אפרים (ח"ז עמ' תי"ד) שאע"פ שבדרך כלל אין יהודי תימן צריכים לבטל מנהגיהם, אולם בענין חליטה יכולים להקל, וז"ל:
" ... אף מי שנהג חומרא זו בביתו ורוצה לאכול נקניק או שניצל או קציצות – מותר, דבמקום צער לא גזרו" [והולך לשיטתו שם בעמ' תי"ג שכתב שאיסור שאינו אלא מצד המנהג ויש לו צער גדול לקיים המנהג - אפשר להקל מטעם המצטער פטור מן המצוה, ופעמים שמגיעים לידי ריב ומדון ואין לך צער גדול מזה, ועל כן אם רצו לבטל מנהגם – מותר].
ועיין בשולחן ערוך המקוצר (ח"ד עמ' קל"ב-קל"ג) שדחה דבריו, שהרי סברת "מצטער פטור", אינו אלא בסוכה, שהרי נאמר "בסוכות תשבו" ודרשו חכמים "תשבו – כעין תדורו", וכן נאמרה סברא זו של "מצטער פטור" בענין מנהג בעלמא, אבל כאן לדעת האוסרים הרי זה אסור מדינא.
פרק ט - סיכום המאמר
[א] דעת רוב הראשונים [הרשב"א, הר"ן, הראב"ד ועוד רבים] שהמליחה מוציאה את כל הדם האסור, ואחר שנמלח כשיעור – אין האדמימות שיוצאת נחשבת יותר כדם אלא כמוהל אדום ["חמר בשר"], וממילא לאחר המליחה מותר לבשל הבשר אף במים שאינם רותחים אע"פ שתוך כדי התחממות הבשר נפלטת החוצה אדמומית, וכך נוהגים כיום כל עדות ישראל מלבד יוצאי תימן. אולם דעת חלק מן הגאונים, הרי"ף והרמב"ם שאף לאחר המליחה, האדמימות שיוצאת - דם אסור הוא, ואין המליחה מוציאה אלא רק את הדם הסמוך לחיצוניות הבשר. ולכן יש לתת הבשר דוקא במים רותחים על מנת שהדם יצמת ויכנס פנימה לתוך הבשר, ולא יפרוש לתוך התבשיל, שהרי דם האיברים שפרש – אסור. ואין להסתפק בחליטה בלבד בלא מליחה, וזאת מחשש שעד שישתלט החום על כל חתיכת הבשר יפלט מעט דם מהחלק שקרוב לחיצוניות הבשר. וכך הוא מנהג יוצאי תימן עד עתה.
[ב] דעת השו"ע שנויה במחלוקת: יש אומרים [ש"ך ועוד] שדעתו לכתחילה להחמיר בכך. ויש אומרים [הגר"ע יוסף] שדעתו להתיר זאת לכתחילה. ונראה עיקר כדעת הש"ך, שהרי כך מבואר בבית יוסף.
[ג] בשר שנצלה באש ויש מקום לדם לזוב [=אינם נצלים ישירות על גבי תבנית שאינה מחוררת] אינו צריך חליטה, שהרי האש מוציאה את כל הדם. ולכן מוצרי בשר כגון "קבב" ו"המבורגר" מותרים באכילה כיון שנצלים על גבי האש.
[ד] לדעת הרמב"ם וסיעתו ישנם מאכלים שאסור לאכלם. דוגמאות לכך: "נקניק" ו"נקניקיות" אסורים באכילה אף לאחר צליה. וכן לא תועיל חליטה לעופות ממולאים כיון שאין החליטה מתבצעת היטב בצורה זו. אולם ניתן לחלוט "שניצל" בשמן רותח, בתנאי שהשמן יכסה את כל החתיכה.
[ה] רבים כתבו שלדעת הרמב"ם אין לחתוך הבשר לאחר שיעור המליחה, שהרי נגלה אמצע החתיכה ששם לא יצא הדם, ויש חשש שיפלט הדם בבישול. כדי לפטור בעיה זו יש שהצריכו למלוח שוב את מקום החתך [הב"ח, מהרי"ט, מהרי"ץ ועוד], ויש שכתבו לצלות מקום החתך [מהר"י קאפח]. ויש שכתבו שאין צורך בהכשרה נוספת [פרי מגדים, וכך נראה שהבין מרן בדעת הרמב"ם].
[ו] דעת מקצת אחרונים [ערוך השולחן, הנצי"ב, כף החיים] שאם נמלח הבשר בשיעור שעה, אף הרמב"ם יודה שאין צורך בחליטה, שבמליחה בשיעור זה כבר יצא כל הדם. אולם רבים חלקו על חידוש זה, וביניהם: הגר"ש משאש ומהר"י קאפח.
[ז] דעת הרב שלום יצחק הלוי זצ"ל שאם מולחים חתיכות קטנות בגודל כביצה, יש בכוח המליחה להוציא את כל הדם ואין צורך יותר בחליטה. ומהר"י קאפח חלק עליו בכל תוקף.
[ח] אף בארץ ישראל יש להמשיך בביצוע החליטה, אלא שיש מקילים בישיבות, צבא, בתי מלון וכדומה [מהר"ח כסאר], ויש מחמירים גם באופן זה [מהר"י קאפח].
[ט] אף פוסקי שאר עדות סוברים שיש ליוצאי תימן לנהוג בכך אף בארץ ישראל [ודעת שו"ת רבבות אפרים שאפשר להקל בכך כיון שהקפדה זו גורמת צער רב, והגר"י רצאבי דחה דבריו. ודעת הגר"ע יוסף שבכל ההלכות ולאו דוקא בענין החליטה צריכים יהודי תימן לנהוג כמנהג ארץ ישראל, ורבים חלקו על שיטתו].