באחד ממפגשיי עם סטודנטים שאינם דתיים, פתחתי בשאלה: עָם שהיה עַם עבדים ויצָא לחֵירוּת, האם הוא צריך לחגוג?
ענוּ שכּן, כי חירות זה דבר חשוב, ויש להקדיש לה לפחות יום אחד של חגיגות בכיכרות העיר, בפסטיבלים וכו'.
שוב שאלתי: האם יש לקיים חגיגות עצמאות גם כשהעם גולה מארצו? שהרי כיצד ניתן לשמוח בפסטיבלים ומצעדים בגלות? מילא, חגיגות החירות בימינו הן חגיגות עצמאות ריבונית ושלטונית בארץ ישראל. אולם, בחג הפסח אנו חוגגים את החירות הרוחנית. הָיִינו עם שהשתעבד לתפיסות אליליות ובשל כך גם השתעבדנו מבחינה חומרית, וה' שחרר אותנו מעבדות רוחנית ופיסית לחרות, חירות שכזו יש לחגוג בכל עת ובכל זמן. אמנם, עדיין לא הִשׂכּלנו למלא את ייעודנו, ועדיין אנו מתאבלים על חורבן המקדש.
מהו הרעיון שבחג החֵירוּת? האם חוגגים רק את השחרור מעבודת העבדים? או גם שחרור משעבוד רוחני והשקפתי? ובכלל, מדוע לחגוג חירות מסוג זה לאחר כל כך הרבה שנים? מילא חירות ריבונית-שלטונית, אבל שחרור מעבדות לחירות מדוע יש לצַיינוֹ לדורות?
סטודנטית אחת אמרה, שהיא זוכרת שבליל הסדר נאמר בהגדה: "לעולם יראֶה אדם את עצמו כאילו הוא יצָא ממצרים", אך היו סטודנטים שהקשו: כיצד ניתן לחגוג חוויה שלא חוויתי בעצמי, והיא התרחשה לפני אלפי שנים?
הצטרפתי והוספתי לשאול: מכל ההנהגות של ליל הסדר, מה מבטא את העבדות? מיד השיבו ואמרו: המרור, החרוסת. ומה מבַטֵּא חירות? אמרו: הֲסיבּה ויין. זאת ועוד, מדוע במרכז חג הפסח יש שתי מצוות: אכילת מצה ואיסור אכילה וּראִייה של חמץ?
החמץ כמשל לתאוות
כל השנה אוכלים חמץ, אך לפני שאוכלים אותו יש ליטול ידיים ולברך המוציא, ובתום הסעודה שוב יש לברך ברכת המזון. כל כך הרבה ברכות על הלחם, ופתאום לקראת חג הפסח הוא הופך להיות כביכול 'אויב', שאנו מבערים אותו פיזית עד כדי שאסור אפילו לראותו. כאן שאלתי את אותם סטודנטים: היכן ההיגיון בדבר הזה? ניסו לתרץ ואמרו את הציטוט המוּכּר: כי לא הספיק בצֵקם להחמיץ. כלומר, בני ישראל השתוקקו לצאת ממצרים, אך פרעה עינּה אותם עד מכת בכורות שלאחריה גירש אותם מארצו. עם ישראל יצא בחיפזון ממצרים ועל כן בצֵקם שהכינו לדרכם לא הספיק להחמיץ. אולם עדיין נותרה השאלה במקומה: מדוע לקדש מלחמה נגד החמץ?
עיסה שמשהים אותה – תופחת. אמנם ניתן לזרז את תהליך התפיחה באמצעות שׂאור ושמרים אשר מתפיחים את העיסה עד שתהא ערֵבה לחֵיך. אולם הרעיון הוא שאין להפוך את ההנאה למטרה בחיים, אלא יש להשתמש בחמץ-בהנאות החיים, במינון הנכון ובעת הצורך. חלילה, אם נגזים בהן אנו עלולים להחריב את חיינו ולהפוך לבהמוֹת כפי שהיינו במצרים. ולכן באה התורה ואומרת: בניי, חביביי, תיהָנו מהחיים, אך אל תהפכו את ההנאה למטרה, אלא במידה, במשקל ובמשׂוּרה. הֶחמץ עָרֵב לחֵיך וניתן לֵיהָנות ממנו כל השנה, אך שִׁבעה ימים עלינו להיות מאופקים כדי לצרוב בתודעה שהנאות העולם הן רק אמצעי ולא המטרה.
מי ששוגה אחר הנאות החיים והופך אותן למטרה, אט אט מַשִּיל מעליו את ערכיו, וחדֵל מלחשוב על שום דבר פרט לַהנאותיו וסיפוקָן, עולמו הוא עולם יצרי של דמיון והזיות. התורה רומזת לכך שהסּיבּה שעם ישראל יצא בחיפזון ממצרים היא מפני שהיינו על סף כיליון רוחני, על סף שקיעה בתאוות ובזימה, והקב"ה הִצילנו בעֵין חמלתו ברגע האחרון. וכאילו אם היינו נשארים עוד רגע קט היינו אובדים וכלים.
זימת מצרים
מצרים היתה שקועה בזימה נוראה, "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו", מַתּירנות, גילוי עריות וּמִשכְּבי בהמה. התורה מזהירה אותנו שלא לעשות כמעשיהם, ומלמדת שהקב"ה הוציאנו לחרות כדי לגאול את נפשנו מאפֵילת החטאים, ולהביא אותנו לאור הערכים והייעודים הנעלים – זו המטרה ביציאה ממצרים.
בציור: עבדות גופנית ורוחנית המשרתת את אדיאולגיית האלילות
עמֵּי כנען שהתגוררו בארץ ישראל לפנינו בחרו בחיי מַתּירנות, שחיתות וזימה, אך ארץ הקודש איננה יכולה להכיל לאורך זמן את שחיתות יושביהָ, ולכן ה' החליט לסלק את יושביה הכנעניים המושחתים, ולהביא במקומם את עם ישראל, עם סגוּלּה וקדוּשּה. בראש הקדוּשה עומדת ירושלים, ואליה הפנו את עיניהם ומחשבתם כל עמי העולם בכל הדורות: פרס, בבל, יוון, רומי וכו', ומדוע כולם נותנים עיניהם בירושלים? אין זאת אלא שאף הם חשים בקדושתה ובקדושת העם היהודי, ועל כן רבּים מרִשעֵי הגויים בכל הדורות רודפים וּמעַנּים אותנו. נמצא, שחֵירותו של העם היהודי נועדה להיות חירות מִזּימּה ומשחיתות, והתקדשות והזדכּכות לעבודת ה'.
חירות רוחנית
שמחת ליל הסדר איננה מבטאת רק את היציאה לחירות פיסית: באכילת המרור והחרוסת, בשתיית היין וּבַהסיבּה, אלא גם את היציאה לחירות רוחנית: אכילת מצה מהבצק שלא הספיק להחמיץ; כלומר, שלא ניתֵּן לַשׂאור שבעיסה את השליטה על חיינו, ושנשכיל להבין שהנאות החיים אינן המטרה. זהו יסוד איסור אכילת החמץ ואיסור בל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא.
אם שמחת הפסח היתה רק שמחה ביציאה לחירות הפיסית, לכאורה לא היה עליה להימשך אלפי שנים, אלא עלינו לדעת שעיקר שִׂמחת הפסח היא שִׂמחה בערכים הייחודיים הנעלים שהקב"ה הנחיל לעם ישראל: ''ואהבתָּ לרֵעךָ כמוךָ; לא תִקּוֹם ולא תִטּוֹר; לא תשׂנא את אחיך בלבבֶךָ'', וכו'. כלומר, היהודי נועד להִילּחם בַּמַּתּירנות, וּלמלא את חייו בעֶרכֵי מוסר ופרישות, וכן בערכֵי הגינות: היגיון, חסד, אהבה ועזרה לזולת. זוהי החירות היהודית, וזהו סולם הערכים היהודי.
בציור: וַיְהִ?י בְּעֶ?צֶם? הַיּ?וֹם הַזֶּ?ה יָ?צְא?וּ כ?ּל צִבְא?וֹת ה' מֵאֶ?רֶץ מִצְרָֽיִם׃
ומפני שאנו חלק בלתי נפרד מהייעוד הזה, אין זה משַנֶּה אם אנו בגולה או בארץ הקודש, עלינו ללמוד את סולם הערכים המוסרי הייחודי שלנו; ואת החירות הזו מן התאוות והמידות הרעות אנו חוגגים. ולכן, אבותינו שהיו בגלות קיימו את ליל הסדר גם בתנאים אֲיוּמּים ונוראים, במערות, במקלטים, ואף על פי כן שמחו והתפללו: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
ומה שאנו גם בימינו מתפללים על כך למרות שירושלים בנויה לתפארת, וממשיכה להיבנות, ללמדנו שלא מדובר בתפילה רק לבניינהּ החומרי של ירושלים – ירושלים של מטה, אלא אנו מתפללים שבנייתה של ירושלים של מטה תחבר אותנו לבנייתה של ירושלים של מעלה, תסלק שנאת חינם מתוכנו, תטפח בתוכנו אהבת חינם, ותחזיר אותנו לייעודנו האמיתי להיות עם נאור, אור לגויים, עם של ערכי אמת ומוסר. ויהי רצון שנזכה להאיר באוֹר הדעת לאחֵינו הרחוקים והקרובים, ואז ממּילָא יוּאר כל העולם כולו כַּמּים לים מכַסּים.