כל מי שיש לו גינה ליד ביתו, ובה ירקות, כמו פטרוזיליה, נענע וכיו"ב. ופירות של עצים ננסיים, וכן למי שיש כאלה באדניות, במרפסותיהם או בבתיהם, וצריכתם היא מזדמנת, כלומר, כל אימת שהם רוצים עלים בודדים, או פרי או פירות בודדי, קוטפים ומכניסים לבית כדי לאכלם, מאחר וקשה להפריש תרומות ומעשרות על כל כמות מזערית כזו, ובצריכות תכופות, לכן ניתן לקטוף עלים, או פירות, ולהפריש מהם על הכמות שהוא אמור לאכול באותה עת, ועל הכמות העתידית, שהוא עתיד לצרוך ולקטוף, במשך שבועיים. לפי הערכתו. וכן יפריש תרו"מ מכאן ולהבא, לכל שבועיים.
מקורות: משפט כהן, סי' לה, וסי' קמט, על בסיס דברי הרמב"ם, תרומות, ה, ט
מה שמפריש מן הגינה, בברכה. ומה שמפריש מן האדניות, שבמרפסות, או בבתים, בלי ברכה.
תולש פרי אחד, או שנים או יותר, ואומר: הנני קובע פרי זה, או פירות אלו, שיהיה להפריש מזה תרומה גדולה ותרומת מעשר, על כל מה שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלוש ולאכול מפירותי.
וחוזר ואומר: כשיעור גודל חטה אחת מצד התחתון של פרי זה הרי הוא תרומה גדולה על כל הפירות, שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלוש ולאכול, בכל פעם, עד שיתמלא כל הפרי ויעשה כולו תרומה.
ואחר כך נוטל פרי תלוש אחר ואומר: אחד ממאה ממה שיש כאן בצד התחתון של פרי זה נגד כל מה שאתלוש ואוכל, אני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, בכל פעם, יהיה מעשר. ושאר חלקי מעשר יהיו בצד התחתון של כל הפירות, שאני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, עתיד לתלשן, לכשיתלשו מעכשיו, ואותו חלק המאה מעשר שבפרי התלוש הזה יהיה תרומת מעשר על המעשר של הפירות המחוברים, לכשיתלשו. ואם ישאר מהפרי, שיחדתי לתרומה גדולה, או מהפרי שיחדתי לתרומת מעשר, אחר כל היום והלילה של אכילתנו מהפירות שנתלוש, יהיה הנשאר ג"כ תרומה בכל מקום שהוא סמוך לתרומה ולתרומת מעשר שלמעלה.
ומעשר שני יהיה בצד העליון של כל הפירות, שאוכל אני או מי שהוא מבני ביתי או כל מי שיאכל מפירותי, לכשיתלשו, ויהיו מחוללין ופדויין (הן וחומשן) על פרוטה, או שוה פרוטה, שיחדתי לפדות בה מעשר שני.
ובשנת מעשר עני יאמר כן, שהוא מיחד את הצד העליון למעשר עני.
ובכל פעם שתולש לאכול יאמר: אני סומך על מה שפירשתי בשעה שקראתי את שם התרומות ומעשרות על הפירות התלושין, שיחדתי אותם לתרומות ומעשרות על הפירות הללו לכשיתלשו.
(מקור הנוסח: הרה"ג אברהם קוק ז"ל בספרו משפט כהן סי' לה, עה"ק ירושלים ת"ו, שנת תר"ץ).