עד דלא ידע במשנת הרמב"ם

מיותר לומר כי רבינו הרמב"ם היה עקבי, יסודי, משנתו קב ונקי - ששבילי חשיבתו, הגותו, וספרו ההלכתי - "היד - החזקה" עולים בקנה אחד בבחינת ממשה עד משה לא קם כמשה. במאמר זה איני מתיימר להביא את היקף המובאות, או ניתוח שיטתו של "הנשר הגדול" כמאמר הכתוב: "עד אנה תשימון קנצי למלין" (איוב יח, ב), אלא בבחינת צוהר קטן בדרכו ההגותית והפסיקתית של הרמב"ם.

ימי הפורים נתייחדו כימי שמחה ומשתה, כמאמר התלמוד (תענית כט, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה". וביום פורים עצמו נהגו בקהילות ישראל כדברי רבא (מגילה ז, א): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".

המעיין אל נכון בפסיקת הרמב"ם בהלכה יראה כי רבינו השמיט לשון התלמוד את המושג "עד דלא ידע" ולא הזכירו כלל וכלל כהגדרת חייב איניש לבסומי. ולא עוד אלא שהדגיש את סדר סעודת היום בלשונו הזהב וכך כתב (מגילה ב, טו), וז"ל: "כיצד חובת סעודה זו? שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה, כפי אשר תמצא ידו, ושותה יין, עד שישתכר ויירדם בשכרות".

המבט הראשוני בלשון הרמב"ם כפשוטו שנקט בהגדרה "עד שישתכר", ועוד כפל והוסיף את תוצאת השכרות "וירדם בשכרות", משמע בשכרות ממש עד כדי שינה, ואם כן מדוע לא הזכיר הרמב"ם את הגדרת השכרות כלשון התלמוד של "עד דלא ידע"?!

רוב מנין ובנין הפוסקים ראשונים ואחרונים (רי"ף, רא"ש, שו"ע), נטו לפרש את "חייב איניש לבסומי" כפשוטו של "עד דלא ידע". ויש שנדחקו לפרש שלשון התלמוד "חייב" משמע על השתיה גופא, אולם ה"עד דלא ידע" אינו הולך על ריש המימרא אלא על "היתר" כמות השתיה שכל ואחד ואחד כפי כוחו (של"ה). ויש שדייקו מהי ההגדרה "בין ארור המן לברוך מרדכי" האם יש אבחנה בין התבלבלות אדם בברוך מרדכי, ובין התבלבלות אדם לארור המן שיעורו, ומה כמותו?? ואתה המעיין "זיל כלך אצל יפות" ומלא כרסך בים התלמוד והפוסקים ומפרשני התלמוד ראשונים ואחרונים ודוק ותמצא תילי תילים של הלכות בנדון דידן ואכמ"ל, כי מטרתי כאמור לפתוח צוהר בדרך לימוד הרמב"ם נכוחה ולהסיר העקלקלות כפי שהורונו זקננו ורבותינו האמונים על לימוד הרמב"ם בדרך שיטתית עקבית, ודיוק השוואתי מבין השיטין, ולמפורסמות אבותינו שלא שינו, אין צריך ראיה.

כתב הרמב"ם בכרוז להלכות מגילה וחנוכה, וז"ל: "יש בכללן שתי מצוות עשה, מדברי סופרים ואינן מן המנין וביאור שתי מצוות אלו בפרקים אלו".

לא בכדי הדגיש רבינו כי שתי מצוות עשה מגילה וחנוכה, "ואינן מן המנין", ולא הסתפק ב"מדברי סופרים" בלבד. להודיענו כי מעלתן של שתי מצוות אלו אינה רק כתקנת בית דין ואנשי כנסת הגדולה, אלא מעלתן חזקה יותר - מטעם תקנת נביאים (עיין מהר"י קאפח בבי' שם אות ב, יד פשוטה להרנ"א רבינוביץ, שם). ואם כן נלך בעקבות רבינו בהלכות שביתת יו"ט (ו, כ), וז"ל: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל שיוסיף בזה ירבה במצוה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש, אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול ... ואי אפשר לעבוד את ה', לא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך שכרות".

מדבריו נראה ברור שהשכרות אסורה, ואינה בגדר שמחה כלל, ואם כן הדברים, קל וחומר בן בנו של ק"ו, ומה ביו"ט שנצטוינו בעשה מדאורייתא רבינו טרח להגדיר מהי שמחה "שלא יימשך ביין ובשחוק וקלות ראש" כל שכן במצוות פורים שהיא תקנת נביאים, שלא נבוא ונקל ראש ונגיע לגדר שכרות "עד דלא ידע"?!

איברא, בהערת מהר"י קאפח (מגילה ב, כט) דייק מלשון הרמב"ם שטרח לומר: "ולפיכך כת"ר כאן עד שיירדם", כלומר, רבינו טרח להדגיש עד שיירדם - רצונו להגדיר את מידת השכרות שבוודאי אינה סכלות והוללות כי זה ודאי אינו ייתכן כלל, שהרי זו עבירה ולא מצווה, לכן ההגדרה היא שכרות המביאה לידי - לינה, שינה.

שוב ראה ביד פשוטה להרנ"א רבינוביץ (שם בהלכות מגילה) שדקדק בדברי רבינו בהלכות תפילה (ד, יז), וז"ל: "שיכור אל יתפלל, מפני שאין לו כוונה... שתוי, אל יתפלל ... איזה הוא שיכור, ואיזה הוא שתוי? שיכור - זה שאינו יכול לדבר בפני המלך; ושתוי, שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש...".

העולה מהלכה זו כי הגדרת "שיכור"- משמע שאינו יכול לדבר בפני המלך, ושתוי שיכול לדבר בפני המלך ואינו משתבש – משמע ששתוי ואפילו שיכור אינם בהגדרת "עד דלא ידע" שזה בוודאי אינו בהגדרה העונה להגדרות רבינו של שתוי וכל שכן שיכור בשכלו - אלא שאינו ברמת דיבור רהוטה בפני המלך.

עוד הביא מדברי רבינו בהלכות דעות )ה', ג(, וז"ל: "כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו; ואם משתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם". ע"כ. מדברי רבינו משמע כי המשתכר בגדר של הפסד חוכמה - לא אובדן דעת, ולא זו אף זו הרי הוא חוטא ומגונה, ואם משתכר בפני עמי הארץ הרי הוא מחלל ה'. ואם כך, על אחת כמה וכמה "שחייב איניש לבסומי בפוריא", היעלה על הדעת שהגדרת רבינו עד שישתכר - שיאבד חכמתו?!

המשכיל אל נבון היודע כי הרמב"ם בהגותו ובפסיקתו חד הוא, יעיין היטב במה שכתב בספרו "המורה" (מו"נ ח"ג פ"ח, שם האריך בדרך עבודת האדם בעולמו, וא' התנאים הבסייסים שימשול על התאות ויקצר בהן כפי יכלתו ולא יעשה מהם אלא מה שאי אפשר זולתו, וישים שאיפותיו בהשגת תכלית האדם להשיג שלימות בהשגת המושכלות שבהן השגת השם והמלאכים ושאר פעולותיו כפי היכולת. וזהו המושג להיות מאותם אנשים אשר הם עם השם תמיד.

אולם שם רבינו הגדיר את אותם בני אדם שליליים, וז"ל שם: "אמנם האחרים הנבדלים מהשם והם המון הסכלים הם בהפך זה, בטלו כל מחשבה והשתכלות במושכל..., אמר וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו', ... ואמר כי כלם מנאפים עצרת בוגדים, ומזה הענין שם שלמה ע"ה משלי כלו להזהיר מן הזנות ומן המשתה המשכר, שבשני אלו ישטפו שונאי השם שרחוקים ממנו אשר נאמר בהם: כי לא לה' המה ..., אמנם הם לכבוש תאות החומר כולם, וצריך למי שיבחר להיות אדם באמת "לא בהמה בתואר אדם ותמונתו", שישים כל השתדלותו לחסר כל צרכי החומר ממאכל ומשגל ומשתה וכעס ,,,,וימעט הדברים בו ג"כ והקבוץ עליו, כבר ידעת מאסם סעודה שאינה של מצוה,,, אך הקיבוץ על השתייה המשכרת ראוי שיהיה אצלך יותר חרפה מהתקבץ אנשים ערומים מגולי הערוה נפנים ומתריזים ביום בבית אחד, וביאור זה כי היציאה ענין הכרחי אין לאדם תחבולה לדחותו, והשכרות הוא ממעשה האיש הרע בבחירתו, וגנות גלות הערוה מפורסם לא מושכל, והפסד השכל והגוף מרוחק לשכל, ולזה צריך למי שרוצה להיות אדם שירחיק זה ולא ידבר בו".

הנה שיטת הרמב"ם שהשכרות והדומה לה אין לה מקום כלל בעבודת ה', בוודאי לא ממצוותיה, כדברי רבינו: "בהמה בתואר אדם ותמונתו". ומיניה תשמע "שהחזק והנכבד המושל על תאוותיו אלו האנשים הם עם השם תמיד",  ואלמלא דבריו החריפים והקשים של הרמב"ם ב"מורה", דיינו.

שמא יטען הטוען כי רבינו כתב דבריו ל"נבוכים", לחובבי מוסר, צא ולמד מה כתב באיגרת תחיית המתים, וז"ל:  "וכן עשינו גם כן בחיבורנו הגדול המכונה "משנה תורה" אשר לא יכירו מעלתו אלא המודים על האמת, אנשי הדת והחכמה שיהיה להם שכל טוב והכרה בדברי החיבור וידיעה בפיזור הדברים ההם אשר קבצתים ואיך פזרתים, וזכרנו בו גם כן כל הענינים, עיקרים התוריים והתלמודיים, וכיוננו בזה שיהיו אלה הנקראים תלמידי חכמים או חכמים או גאונים ,,,לא על מה שיביא בהם השלמות אצל ההמון".

אתה הראת לדעת, כי חשיבתו הגותו ופסיקתו של רבינו בלתי ניתנים להפרדה, רבינו ההגותי הוא רבינו הפוסק . זאת ועוד, רבינו דייק בהגדרותיו כחוט השני בהלכותיו הרבות הפזורות בספרו היד החזקה, בפירושו למשנה, איגרותיו, תשובותיו, וספרו ההגותי מורה נבוכים.

ואציין לנכון את מנהג יהדות תימן בסעודת פורים כפי שראינו מזקננו ומרבותינו עת היו ישובים בסעודת הפורים. לא מצאנו ולא ראינו אחד מן הישוב שיהין להשתכר עד כדי איבוד כח שכלו ומהללו, ולא עוד שהזקן שבחבורה שומר על בקבוק היין או ה'עראקי' (י"ש בלע"ז) בבחינת "כי גבוה מעל גבוה שומר" לבל יתגלגל לידיהם  של צעירי הצאן (מי שאין לו חתימת זקן), ואילו נתקל בצעיר חלוש דעת שנתן ידו בכוסית יין ללא רשות, היה ננזף בפקיחת עין מוגברת לאמר - שים על לב, ואם שנה היה זוכה לגערה – לאלתר "תחת גערה במבין" ומתיישב על מקומו ובדעתו לבל יעשהו שוב.

וזכורני בימי חורפי עת אירחנו את זקני ר' יוסף ב"ר אברהם ערוסי ז"ל בשמחת פורים בביתנו דאז במתא קרית ויז'ניץ' ב"ב ת"ו. גמרנו את סעודת היום בשעה שלוש וחצי לערך אחה"צ. וזקני סר לחדר צדדי לנוח קמעא כחצי שעה על מנת שיקיים "וישכב ויירדם", לאחר מכן היינו מתיישבים ללמוד הלכות הפסח בהרמב"ם כמאמר חז"ל שלושים יום קודם לרגל דורשין בהלכות הרגל, ונמשכין כך עד תפילת ערבית (מתפללים מנחה גדולה לפני הסעודה מהטעם לא תאכלו על הדם, ומטעם שלא יתפלל כשהוא שיכור שלדעת רבינו מי ששתה רביעית יין דינו שאסור בתפילה), ובהליכתנו לשְׁטִיבֵּעל המקומי "בית הלל" (שטיבעל בלע"ז בית תפילה קטן) היה זקני רואה את מכוניות הפורים והתחפושות עוברות ברחובות קריה בקול צווחה וקול שאון, ונערים מבוסמים עד דלא ידע, נזדעק מרה, מהו? מהו אַל-אָדָם? מהו הדא אַל-כְּאלַּם? (בלע"ז, מה הדברים?) – כלומר זהו האדם נזר הבריאה? בחיר היצירה של הקב"ה שעליו נאמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"?! וכי כך הובנה מימרא דתלמודא בשם רבא? ולא עוד אלא שהיה מקשה מדוע לא הבינו כפשוטו את המשך המימרא בתלמוד שם "שרבה קם ושחטיה לרב זירא"? ואבי מורי יבדלח"א היה מסביר לו את שיטותיהם של העדות השונות. זקני מיאן מלקבל זאת, ספק את כפיו כלא מאמין הזאת שמחת פורים - שיש ומקיימים עד דלא ידע כפשוטו?! הליט את ידיו על שתי עיניי לבל אחזה בכך, ודי למבין.

כך מקובלנו בעדת תימן וכדברי הוראת רבינו הרמב"ם (שמיטה ויובל י, ו): "שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות".

ואחתום, האמונים והמחזיקים בשיטת רבינו הרמב"ם ובפרט יהדות תימן - ש"עד דלא ידע" - לא הובא להלכה כפשוטו אלא בדרך מליצית שמצוות היום בשמחה, ויקויים בנו: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ואין שונא אלא יצר הרע (עיין סוכה נב, א), וכבר אמרו יום פורים ככיפורים.