לאחיי ורעיי היקרים,
כולנו מסתגלים בעל כורחנו לרעיון שאת ליל-הסדר, שהוא במהותו לילה רב-דורי, נציין השנה בחוג המשפחה הגרעינית, או כזוג, ויש שאף ישבו בדד ממש. שהרי למרות הקושי המובן, אף אחד מאתנו אינו מעלה בדעתו להקל ראש בענייני נפשות חלילה.
טוב – אומר היהודי בלבו – לפחות אתנחם בשבת כשאשמע את המפטיר מסלסל בקולו תוך שהוא מסיים את ההפטרה בהבטחתו החגיגית של חותֵם הנביאים "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא [...] וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (מלאכי ג, כג-כד), כך שאוכל להיות בטוח שבשנה הבאה נסב יחדיו "אבות ובנים" בסדר ליל-פסח; ואחר הצהריים תחי נפשי בשמיעת דברי-תורה מעניינא-דיומא ברוב עם מפי רבני היישוב. אך אהה!!! לא רק מהמשפחה המורחבת אנו מרוחקים בצוק העתים, אלא אף מהקהילה! לא קווי האורך הבין-דוריים בלבד מנותקים, אלא אף קווי הרוחב החברתיים. ומי יעודד את רוחנו לעת כזאת?
הלל הזקן! שהיה כורך מצה ומרור כאחד, לקיים מה שנאמר "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט, יא). רגילים אנו לחשוב שהכריכה נועדה לאחד את זיכרון השעבוד (המרור) עם זיכרון הגאולה (המצה), מעין תקנת חכמים "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים י, ד), שהיא בבחינת "כִּיתְרוֹן הָאוֹר [הניכר דווקא] מִן הַחֹשֶׁךְ" (קֹהלת ב, יג). אולם בא בעל ה"שפת אמת"[1] ומלמדנו כי יש כאן נקודה עמוקה הרבה יותר. באמצעות כריכת המרור והמצה יחדיו מגלים אנו כי שני ההפכים אינם עומדים בסתירה אחד לשני, אלא נצרכים זה לזה ומשלימים זה את זה. כשתופסים את המרור בהקשרו הנכון, כחלק ממכלול רחב יותר, מגלים שהוא נותן טעם (במשל. ומשמעות בנמשל) במצה. למה הדבר דומה? למנהגו של כל ישראלי המכבד את עצמו להוסיף למנת השווארמה שהזמין גם חריף (אש!), עמבה, לימון כבוש וחמוצים, על מנת ש"יפתחו את התיאבון" ויאזנו את טעמו של הבשר השמן, המוגש בתוך "לאפה" טרייה. ממש כך מצטרף המרור – ובלבד שייכרך בכריכה אחת עם בשר הפסח והמצה – לחגיגה מושלמת של טעמים שונים, ששוב אינם סתרֵי אהדדֵּי, כי אם מקבלים דֵּין מִן דֵּין.
ומהמשל לנמשל: מדוע דווקא במדינת היהודים יש יחס של קדושה לחיי כל אדם, גם אם הוא "זקן הסובל ממחלות רקע"? מדוע רק בישראל יש רגישות חברתית וקהילתית לשכן ש"הוּצא לחל"ת" ואולי זקוק לעזרה לקראת החג? הטעם נמצא במרור! רק בניה של אומה שלידתה הייתה כרוכה בכל כך הרבה סבל וייסורים, מפתחים רגישות לסבלו ולייסוריו של הזולת. רק אנחנו "שבכול דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", חיים את מימרת "כל המציל נפש אחת מישראל – כאילו הציל עולם מלא".
ועוד יש השנה במרור בנותן טעם: התבוננות בברייה קטנה המשביתה עולם ומלואו, מביאה אותנו כבני העולם המודרני והמתקדם לידי ענווה והכרה במוגבלותנו; מעצר הבית שנכפה עלינו השנה מתוקף הנסיבות, יפיק מאתנו תובנות משמעותיות על חשיבותן של המשפחה והקהילה, גם בעידן שמקדש את חירות הפרט ואת ההגשמה העצמית; כעת – כשיש לנו זמן להרהר, לחשוב ולחוות – אנו מגלים להפתעתנו שתפילה בציבור חסרה לנו הרבה יותר מאשר שוֹפּינג ב"קניון" או שוטטות בין מדפי ה"דיוטי-פרי".
אלו כמובן רק דוגמאות לטעם המוסף שבכוחו של המרור להעניק לנו, אם רק נתפוס אותו בהקשרו הנכון, ונשתמש בו ככלי המביא אותנו לחיות חיי טעם ערכיים ומשמעותיים, חיים הראויים לשמם. זהו עומק הבטחת ה' לאברהם אבינו הרבה לפני תחילת השעבוד "וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל" (בראשית טו, יד). עד כמה יהיה רכושנו גדול כשנצא בעזרת ה' מהמשבר הנוכחי? ובאיזו מידה יביאנו ה"יוסיף מכאוב" לכדי "יוסיף דעת" (ראה קֹהלת א, יח)? אין הדבר תלוי אלא בנו!
ומהִלל של פסח במקדש, נדלג להִלל של סוכות במקדש. "תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה, אמר כן: 'אם אני כאן – הכול כאן! ואם איני כאן – מי כאן?'" (סוכה נג, א). בסופו של דבר, הנוכחות האישית של כל אחד מאתנו, היא שעושה את החג. הדבר נכון בכול פורום ובכול סיטואציה שבהם האדם נמצא, החֵל בחיק המשפחה המורחבת כשהשנים כתיקונם, ועד לבידוד מוחלט בשעת חירום רפואית.
כיצד מגיעים לידי כך? כשזוכרים שיהודי לעולם אינו נמצא באמת לבדו! והלוא כה כתב משוררנו-הלאומי (מס' 2) "וְיִתְיַחֵד הָעוֹבֵד עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ".[2] וכבר קדמוהו דברים שנכללו בספר תהילותיו של משוררנו-הלאומי (מס' 1), המלמדים כל אדם באשר הוא כיצד קרבת ה' והרגשת נוכחותו מעלות אותו מתהומות הייאוש אל פסגות האושר והשמחה: "וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי, כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. [...] וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם, וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים. [...] עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵ-ל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם (=לתכליתם של דברים, לתפקידם היצירתי של ייסורי בן-אנוש. א"צ). [...] וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ, אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. [...] מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם. [...] וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב, שַׁתִּי בַּיְיָ אֱ-לֹהִים מַחְסִי, לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ (נִסֶּיךָ ונפלאותיך שמיציאת מצרים ועד לעצם היום הזה. א"צ)" (תהילים עג).
הבה נקבל על עצמנו בחג הפסח דהשתא, ללא קשר למסורת הפסיקה הנהוגה בביתנו, להחמיר ולהדר על פי שיעור "חזון-אי"ש" במצוות עשה מן התורה של שמחת הרגל![3] אין הדבר תלוי אלא בנו! ויש לנו הרבה סיבות טובות לכך: אנו זוכים להיות בני חורין בארצנו; יש לנו לחם חמודות לאכול ובגד חגיגי ללבוש; היקרים לנו בריאים ושלמים, גם אם חלקם רחוקים מאתנו; ומעל הכול: אנו זוכים להיות מסובים עם אבינו-מלכנו שהוציא, מוציא ויוציא אותנו מכל מיצר וצרה.
נשיר כולנו בהלל: "[אמנם לעתים] צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא – [אך תמיד] וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא; [משום שבטוחני כי במהרה יבוא יום בו אזכה גם לבחינת] כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא – וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא; [והריני מבטיח כבר מעכשיו כי אז] לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה – וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא" (תהילים קטז). וכך נאמר לפני ריבונו של עולם: אם כבר שברת את ליל-הסדר במסגרתו המוכרת והידועה, אנו מבקשים להיות בשנה הבאה לא בלבד בהרכב משפחתי מלא בסלון הביתי, אלא בירושלים הבנויה!
מעומק ליבנו נישא תפילה לרפואת החולים; להתמדת בריאות הבריאים; להצלחתם ולשלומם של כל אחינו הגיבורים המוסרים את נפשם בתחומי הרפואה, הביטחון, החינוך, הרוּח, הכספים, המשק והמנהלה, על מנת לאפשר לנו שגרה סבירה גם בעת חירום עולמית אשר כזאת.
חג שמח וכשר לכל בית ישראל; בריאות איתנה לכם ולביתכם; מועדים לשמחה לגאולה שלמה.
אוהבכם ומוקירכם – א"צ
[1] הלל היה כורך פסח, מצה ומרור, להודיע כי מרירות הגלות אינו דבר נפרד, ושהיה שינוי רצון בשעת הגאולה. אך (=אלא. א"צ) כל הסדר שנהג הקב"ה עִמנו, הכול דרך אחד, כמו שנאמר "ממית ומחיה ומצמיח ישועה" – מרו"ר הוא מו"ת (בגימטרייה. א"צ), כי בגלות חשובים כמתים. אבל הוא לצורך חִיּוּת חדשה ולהיות ישועה לדורות (ויקרא – פסח, תרל"ב).
טעם מרור, להראות שגם הגלות וימי העינוי, רואים עתה ומאמינים שהיה לטובה ומשבחים על זה (ראה ישעיהו יב, א. א"צ). כי לא היינו במקרה במצרים, רק (=אלא. א"צ) שהכול היה הכנה לקנות השלמוּת, כמו שכתוב "וְאֶתְכֶם לָקַח יְיָ וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ד, כ), כמו שמכניסים הכסף בכוונה לָאוּר לבררו (שם, תרנ"ג).
[2] רבי יהודה הלוי, בשירתו "יעירוני (נ"א: ישאלוני) רעיוני". והשנה זכינו לפירוש חדש: "בִּמְסִבּוֹ" – בלילה בו "כולנו מסובין"!
[3] "והווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שׂכרן של מצוות" (אבות ב, א) – "אמר שראוי להיזהר במצווה שחושבים בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל [...] ובמצווה שנתבארה חומרתה, כגון [...] שחיטת הפסח" (פירוש המשנה לרמב"ם, בתרגום הרב יוסף קאפח). וראה רמב"ם סוכה ולולב ח, יד וכוזרי ב, נ.