דיני ספירת העומר וימי הספירה

נאמר בגמרא במסכת מנחות דף סה עמוד ב:

ת"ר: "וספרתם לכם" שתהא ספירה לכל אחד ואחד (מישראל), "ממחרת השבת" ממחרת יו"ט (הראשון של פסח), או אינו אלא למחרת שבת בראשית (כלומר להתחיל לספור ממחרת שבת שבתוך הפסח)? רבי יוסי בר יהודה אומר: הרי הוא אומר "תספרו חמשים יום", (ולכן) כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום. ואם תאמר ממחרת שבת בראשית? פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים חמשים ושלשה חמשים וארבעה חמשים וחמשה חמשים וששה (מאחר ויום תחילת הספירה אינו קבוע אלא הוא תלוי מתי נופלים השבת שבתוך הפסח, ובכך מספר ימי הספירה משתנה). ר"י בן בתירא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "תספור לך" ספירה תלויה בבית דין (כלומר ספירה שתלויה ביום טוב שזמנו נקבע על ידי בית דין המקדשין את החודש), יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם (זמנה ידוע כל שבעה ימים). רבי יוסי אומר: "ממחרת השבת" (פירושו:) ממחרת יום טוב, אתה אומר ממחרת יו"ט או אינו אלא ממחרת שבת בראשית? אמרת וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת (סתם, ללא ציון איזו שבת), דכל השנה כולה מלאה שבתות! צא ובדוק איזו שבת? ועוד, נאמרה שבת למטה ("עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ") ונאמרה שבת למעלה ("וספרתם לכם ממחרת השבת"),  מה להלן (בשבת למטה – בחג השבועות, פירוש המילה "שבת":) רגל ותחילת רגל, אף כאן (ממחרת השבת) רגל ותחילת רגל. רבי שמעון בן אלעזר אומר: כתוב אחד אומר "ששת ימים תאכל מצות" וכתוב אחד אומר "שבעת ימים מצות תאכלו" הא כיצד (אם אוכלים מצה ששה ימים או שבעה ימים)? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש (כלומר, מצה שנאפתה מחיטים חדשות שאסור לאכול מהם עד שיוקרב קרבן העומר) אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש (כלומר לאחר הקרבת קרבן העומר תהיה המצה מותרת באכילה, ומכך שניתן לאוכלה ששה ימים, משמע שקרבן העומר הוא ביום השני של פסח, כומר ממחרת יום טוב)...  גופא אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי (מצווה למנות גם ימים וגם שבועות) רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי (ספרו ימים וגם שבועות). אמימר מני יומי ולא מני שבועי (מנה ימים ולא מנה שבועות) אמר זכר למקדש הוא (כלומר, הספירה כעת אינה חובה מאחר ואין הקרבת קרבן העומר, אלא רק זכר למקדש ולכן מספיק לספור רק ימים):

וכתב הטור בסימן תפ"ט:

וצריך לספור מעומד, ולברך תחילה. וסופר הימים והשבועות. כיצד? ביום הראשון עומד ומברך "על ספירת העומר", "היום יום אחד", עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד". וביום שמונה יאמר: "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד", עד שיגיע לי"ד, יאמר: "היום ארבעה עשר ימים שהם ב' שבועות", וכן לעולם.

הטור מביא גם שיטות אחרות בספירת העומר:

  1. שיטת אבי עזרי:

כתב אבי העזרי: יש אומרים שאין צריך למנות הימים, רק עד שיגיע לשבוע, כגון: "היום יום אחד" עד שיגיע לשבעה ימים, ואז יאמר: "היום שבעה ימים שהם שבוע אחד", אבל מכאן ואילך אין צריך למנות ימים של שבוע שעברה עם השבוע הבא, אלא ביום שמונה יאמר: "היום שבוע אחד ויום אחד" ואין צריך לומר "היום שמונה ימים", שכבר מנאם בשבוע שעבר, וכן ביום ט', עד שיגיע לי"ד יאמר: "היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות", וביום ט"ו יאמר: "היום ב' שבועות ויום אחד", וכן לעולם.

  1. שיטה נוספת:

ויש אומרים שאין להזכיר השבועות אלא בסוף השבוע, כגון ביום ז' יאמר: "היום ז' ימים שהן שבוע אחד", וביום ח' אינו אומר אלא "היום ח' ימים" עד שיגיע לי"ד, וכן לעולם.

אולם, הטור מסכם, שהשיטה שהביא בתחילה היא השיטה העיקרית וכך נהגו (לספור בכל יום ימים ושבועות).

וכתב עוד הטור:

כתב בעל הלכות גדולות, שאם שכח לברך כל הלילה, שיספור ביום. ואינו נראה לר"י. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שיספור ביום בלא ברכה. כתב עוד בה"ג, שאם שכח לברך באחד מן הימים, שלא יברך עוד בימים שלאחריו. ורב סעדיה כתב, שאם שכח באחד מן הימים יברך בימים שלאחריו, חוץ מלילה הראשון, שאם שכח ולא בירך בו שלא יברך עוד. ורב האי כתב, בין בלילה הראשון בין בשאר לילות, אם שכח ולא בירך בו יברך בשאר לילות, וכן כתב הר"י:

מרן פסק כשיטת בעל הלכות גדולות, שאם לא ספר לילה אחד (וגם לא ספר ביום), לא יוכל להמשיך לספור בברכה בשאר הלילות (סימן תפ"ט):

סעיף א' - בליל שני אחר תפלת ערבית מתחילין לספור העומר ואם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה ומצוה על כל אחד לספור לעצמו וצריך לספור מעומד ולברך תחלה וסופר הימים והשבועות כיצד ביום הראשון אומר היום יום אחד (בעומר) עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר) וביום שמיני יאמר היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד (בעומר) וכן עד שיגיע לארבעה עשר יאמר היום ארבעה עשר ימים שהם שני שבועות (בעומר) ועל דרך זה מונה והולך עד מ"ט יום:

סעיף ז' - שכח ולא בירך כל הלילה יספור ביום בלא ברכה:

סעיף ח' - אם שכח לברך באחד מהימים בין יום ראשון בין משאר ימים סופר בשאר ימים בלא ברכה אבל אם הוא מסופק אם דילג יום אחד ולא ספר יספור בשאר ימים בברכה:

מנהג הספרדים כמובא בילקוט יוסף סימן תפ"ט הוא ששליח ציבור מברך וסופר בקול וכל אחד מהציבור חוזר על הברכה ועל הספירה, זאת משום שנאמר "וספרתם לכם" שתהיה ספירה בפי כל אחד.

אולם, אחר בקשת המחילה, המצווה הינה הספירה ולא הברכה, ולכן מנהגנו שהמארי מברך וכל אחד סופר בעצמו וכך מקיימים "וספרתם לכם" שתהיה ספירה בפי כל אחד ואחד.

וכן כתב הילקוט יוסף:

ג. קטן שהגדיל באמצע ימי הספירה ונעשה בר מצוה, אינו רשאי להמשיך לספור ספירת העומר בברכה. ואף שעד אותו יום ספר מדי לילה בלילה בברכה, משום מצות חינוך, אף על פי כן עליו להפסיק מלברך הלאה על ספירת העומר ביום שהגיע לי"ג שנה ויום אחד, מפני שכל ספירותיו שהיו בקטנותו אינן מוציאות אותו ידי חובתו לכשיגדל. כיון שאז היה פטור מכל המצות. ואפילו מצות חינוך דרבנן לא היתה מוטלת על הקטן עצמו אלא על אביו. ומכיון שפטור היה מן המצות קודם שיהיה בר מצוה, לא עלו לו ספירותיו בקטנותו לענין "תמימות" כדי שיוכל להמשיך לספור בברכה אחר שיגדל. והרי הוא גדול ומצווה על איסור ברכה שאינה צריכה, הילכך ישמע הברכה מהשליח צבור בכל לילה ולילה. ואחר כך יספור העומר עם הקהל.

כלומר, על פי שיטת בעל הלכות גדולות, מאחר וקטן שהגדיל לא ברך עד שהגיע למצוות מדין חיוב אלא מדין חינוך, לכן כאילו לא ספר ולכן לא יוכל להמשיך לספור בברכה.

אולם, על פי שיטת הרמב"ם (כפי שמובא בהמשך) מאחר וכל יום יש לספור כמצווה בפני עצמה, גם קטן שהגדיל יכול להמשיך לספור בברכה.

כתב הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, פרק ז':

יט  [כב] מִצְוַת עֲשֵׂה לִסְפֹּר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת, מִיּוֹם הֲבָאַת הָעֹמֶר--שֶׁנֶּאֱמָר "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" (ויקרא כג,טו); וּמִצְוָה לִמְנוֹת הַיָּמִים, עִם הַשָּׁבוּעוֹת--שֶׁנֶּאֱמָר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג,טז).  וּמִתְּחִלַּת הַיּוֹם מוֹנִין; לְפִיכָּךְ מוֹנֶה בַּלַּיְלָה, מִלֵּיל שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן.  [כג] שָׁכַח וְלֹא מָנָה בַּלַּיְלָה, מוֹנֶה בַּיּוֹם.  וְאֵין מוֹנִין אֵלָא מֵעוֹמֵד; וְאִם מָנָה מִיּוֹשֵׁב, יָצָא.

העולה מדברי הרמב"ם:

  1. לכתחילה יש למנות הן את הימים והן את השבועות ואם ספר ימים בלא שבועות או שבועות בלא ימים, יחזור לספור ללא ברכה מאחר ויש ספק האם זה מעכב גם בדיעבד. למרות שמדקדוק דברי הרמב"ם בסה"מ, נראה שספירת הימים וספירת השבועות מעכרות זו את זו.
  2. מצוות ספירת העומר גם בזמן הזה הינה מדאורייתא (ואינה תלויה בהבאת קרבן העומר). ועל דרכנו נבין מדוע בתכאליל הקדמונים לא אמרו אבותינו "הרחמן יחזיר את עבודת ביהמ"ק..." כי אמירה זו היא לא מבית מדרשו של הרמב"ם, והיא מבית מדרשם של אלה שסבורים שרק בזמן המקדש חובה לספור מן התורה, ובימינו מדרבנן.
  3. יש לספור מתחילת הלילה כלומר מצאת הכוכבים, ואם מנה לפני כן, הרי שאם ספר לפני שקיעת החמה, יספור לאחר צאת הכוכבים עם ברכה, ואם ספר בבין השמשות יחזור לספור בלא ברכה (לא יברך, שמא בין השמשות לילה הוא).
  4. אם לא ספר בלילה, יספור ביום. לפי מרן כמובא לעיל, יספור ללא ברכה, אך לפי מהרי"ץ מכך שהרמב"ם לא חלק בין ספירה בלילה לספירה ביום, גם ביום סופר בברכה. אולם מארי דייק אחרת מדברי הרמב"ם בהלכה הבאה וגם על פי תשובת הרמב"ם, שסופר ביום ללא ברכה, כמפורט להלן.

וכתב הרמב"ם בהלכה הבאה:

כ  [כד] מִצְוָה זוֹ עַל כָּל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמָן; וְנָשִׁים וַעֲבָדִים, פְּטוּרִין מִסְּפִירַת הָעֹמֶר.  [כה] וְצָרִיךְ לְבָרַךְ בְּכָל לַיְלָה, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר--קֹדֶם שֶׁיִּסְפֹּר; מָנָה וְלֹא בֵּרַךְ--יָצָא, וְאֵינוּ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.

  1. מדברי הרמב"ם "מצווה על כל אישי ואיש" משמע שכל אחד חייב לספור בעצמו.
  2. מדברי הרמב"ם "וצריך לברך בכל לילה", כלומר, שצריך לברך דווקא בספירה בלילה ולא כשסופר ביום, שכן כתב מארי בהערה כ"ט:

מארי מבסס את דבריו על תשובת הרמב"ם שהביאה בהערה:

מתשובת הרמב"ם אנו למדים:

  1. מי שלא ספר לילה אחד, צריך לספור בשאר הלילות עם ברכה.
  2. הברכה נתקנה רק בלילה. ולכן מי שסופר ביום, יספור בלא ברכה.

וכתב הרמב"ם בספר המצוות סימן קס"א:

הציווי שנצטווינו בספירת העומר.

והוא אמרו יתעלה: "וספרתם לכם ממחרת השבת" דע, שכמו שחייב בית דין לספור שני יובל, שנה שנה ושמיטה שמיטה, כמו שביארנו לעיל, כך חייב כל אחד ואחד מאתנו לספור ימי העומר, יום יום שבוע שבוע, שהרי אמר: "תספרו חמישים יום" ואמר: "שבעה שבעת תספר לך".

כשם שמנין השנים והשמיטים מצווה אחת, כמו שביארנו, כך ספירת העומר מצווה אחת, וכך מנה אותה כל מי שקדמני - כמצווה אחת, ונכון הוא מה שעשו בזה, ואל יטעך אמרם: "מצווה לממני יומי ומצווה לממני שבועי" עד שתחשוב שהן שתי מצוות - לפי שכל חלק וחלק מחלקי איזו מצווה שיש לה חלקיים, מצווה לעשות אותו החלק ממנה.

אבל היו נעשות שתי מצוות אילו אמרו: מנין הימים מצווה, ומנין השבועות מצווה.

וזה דבר שלא יעלם ממי שמדקדק בדברים, שהרי אם תאמר: חובה לעשות כך וכך, אין לשון זה מחייב שתהא אותה הפעולה מצווה בפני עצמה. וראיה ברורה על זה, זה שאנו מונים גם את השבועות בכל לילה באומרנו, שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים, ואילו היו שבועות מצווה בפני עצמה, ולא היו מתקינים מניינם אלא בלילי השבועות בלבד, ואז היו להן שתי ברכות:

"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על ספירת ימי העומר" ו"על ספירת שבועי העומר"

ואין הדבר כן, אלא המצווה היא ספירת העומר - ימיו ושבועיו, כמו שציווה. ואין הנשים חייבות במצווה זו.

כלומר, מדברי הרמב"ם אנו למדים שספירת הימים והשבועות הינם חלקי המצווה ולא כל אחת מהם מצווה בפני עצמה, ולכן אם ספר ימים ללא שבועות או להיפך, לא יצא ידי חובה וצריך לחזור לספור, מעיקר הדין בברכה, אלא שהלכה למעשה יספור בלי ברכה.

סיכום:

  1. מצוות ספירת העומר מוטלת על כל אחד ואחד מישראל, ולכן כל אחד צריך לספור באופן אישי.
  2. גם בימינו, מצוות ספירת העומר היינה מדאורייתא.
  3. אדם שלא ספר בלילה, יספור ביום ללא ברכה (על פי תשובת הרמב"ם).
  4. אדם שלא ספר בלילה וגם לא ביום, יכול לספור בשאר הלילות עם ברכה (רק לא יציין בלילה האחרון "שלמי").
  5. לפי שיטת מרן, בניגוד לשיטת הרמב"ם לעיל, מי שלא ספר בלילה וגם לא ספר ביום, לא יכול להמשיך לספור בברכה בשאר הלילות (כשיטת בעל הלכות גדולות).
  6. מי שספר ימים ולא ספר שבועות וכן להיפך, יחזור לספור (הלכה למעשה – בלא ברכה).
תאריך: 
14/04/17 י"ח ניסן התשע"ז
x

Audio Playlist