'עננו ה' א-להינו עננו, כי בצרה גדולה אנחנו' – מעולם לא הייתה תפילת תענית זו כל כך מציאותית בעבורנו.
לאחר הפוגה מסוימת, וכצפוי מראש, אנו חוזרים להגבלות משמעותיות על ההתכנסות במרחבים הציבוריים, ובכללם בתי כנסיות ובתי מדרשות, בצל התחלואה הגואה.
מציאות חיינו מורה על כך שאנו מצויים בעיצומו (ושמא אף: בתחילתו?) של משבר מתמשך – בעל השלכות בריאותיות, כלכליות, חברתיות, חינוכיות ורוחניות – משבר שאיננו יודעים מתי וכיצד יסתיים.
על יום התענית הזה להיות בעבורנו יום של חשבון נפש – הכיצד אין בנו את הדעת הבסיסית, את האחריות האישית ואת המשמעת העצמית לכבד את המגבלות ההגיוניות, הברורות והפשוטות, שנועדו לאפשר לכולנו שגרת חיים סבירה, לטוב לנו.
הקב"ה ברא את עולמו באופן שהשכר והעונש כאחד באים כתוצאה ישירה וכתגובה טבעית להתנהגות הפרט והכלל. בבחינת 'שכר מצוה – [גלום ב]מצוה; ושכר עברה – [גלום ב]עברה' (אבות ד, ב). זהו אחד מסודות הבריאה וההשגחה העמוקים ביותר, המורה על החוכמה הרבה בה נברא העולם ועל פיה הוא מתנהל. לאמר: 'עולם טוב ומתוקן בראתי. אם תכבדו את חוקיו – תפיקו ממנו טובה והנאה', ומכלל הן אתה שומע לאו...
האדם כנזר הנבראים ניחן בדעה והשכל, מכוחם מבחין הוא בין טוב לרע, ובבחירתו החופשית ביכולתו להיות בונה עולמו או מחריבו חלילה. ולא את עולמו האישי בלבד, שהרי כולנו ערבים אלו באלו, ובחירותיו של היחיד משפיעות על מעגלים מתרחבים והולכים, כך שבסופו של דבר מתברר שכל אחד ואחד שקול כעולם מלא.
נתבונן בשיעור שהקב"ה מלמדנו דרך המציאות הטבעית: יחיד וציבור שאינם מוכנים לרסן ולהגביל את עצמם מתוך הבנה ובבחירתם החופשית, ייאלצו לעשות זאת באילוץ ובכפייה תוך שהם משלמים מחיר כואב על בחירתם המוטעית. זו היא כל תורת האדם על רגל אחת, והדברים נכונים ונכוחים בכל תחומי החיים, בבחינת 'ואידך פירושא הוא – זיל גמור (=לך למד)' (שבת לא ע"א).
הבה ונעיין בדברי אחד מגדולי רבותינו הראשונים, רבנו מנחם המאירי, אודות התענית ותכליתה. במובאה הראשונה עומד הוא בקצרה על התענית כמבוא וכאמצעי לשני ערכים: תשובה ותפילה. ואילו בכל אחת משתי המובאות שלאחריה הוא מפתח ערך אחד משני ערכים אלו.
עיקר הכוונה בתעניות הוא התשובה ורוב התפילה [הקדמת בית הבחירה].
כבר ידעת שהתעניות כולם ניתקנו מפני התשובה ושיתעורר האדם בסיבתם לתשובה ומעשים טובים. כמו שאמרו 'לא שק ולא תענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים' (תענית טז, א). הוא שאמרו 'אגרא דתעניתא צדקתא', שזהו תכלית עניינם והנמשך מהם [בית הבחירה ברכות ו ע"ב].
וכל שכן כשאדם יושב בתענית, שראוי להרבות בתפילה ולחדש בדבריו אחר תפילה כפי יכולתו דברי רחמים ותחנונים [בית הבחירה ברכות טז ע"ב].
יהי רצון שנשכיל לחשב חשבונו של אדם ושל עולם בצום הרביעי ובצום החמישי, ובמשך כל תקופת 'בין המצרים' התחומה על ידיהם, לבל נהיה חלילה בבחינת "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ" (ירמיהו ה, ג). ומתוך התענית נתעורר לתשובה תחילה, תשובה ברובד הבסיסי ביותר אל התנהלות אחראית ומרוסנת המותאמת לכלל ההלכתי הידוע 'חמירא סכנתא מאיסורא' (חולין י ע"א).
רק לאחר תהליך תשובה זה נהיה זכאים לעמוד בתפילה מקירות לבנו לפני אבינו מלכנו, להסיר את המגיפה מעלינו. שכן כל עוד לא קיבלנו על עצמנו את ההשתדלות ברובד הבסיסי ביותר, הרי זה בבחינת "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ, וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ" (משלי יט, ג).
מובטחים אנו כי לכשנעמוד בשלושת הת"וים הסגוליים: תענית, תשובה, תפילה – נזכה לתי"ו הרביעי שיבוא מלמעלה, כבקשת הפייטן 'עמך הטה לחסד [...] כתוב תי"ו חיים והיה על מצחו תמיד' ('שופט כל הארץ' לרבי שלמה אבן גבירול), והקב"ה יאמר לצרותינו די, וימהר לפוקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם בראותו את תשובתנו ובזוכרו לנו את ברית אבותינו.