המדינה דחקה את המשפט העברי לפינה - ראיון במקור ראשון
“המדינה דחקה את המשפט העברי לפינה“
מדוע לאנשי עסקים יש מה להרוויח מפתרון סכסוכים בבית הדין הרבני, מה קרה למצוות השבת אבדה כשהיא נכנסה לחוק הישראלי, וכיצד ההלכה מתמודדת עם השינויים המהירים בכלכלה המודרנית. שיחה עם הרב ד“ר רצון ערוסי לקראת כנס המשפט העברי שמתקיים ביוזמתו זו השנה ה־30, הפעם בזום. מאת יהודה יפרח ג׳ באדר ה׳תשפ״א (15/02/2021 16:23)
כיצד אפשר להפוך את דין התורה לרלוונטי למציאות החיים המודרנית, ולעודד אנשים לפתור מחלוקות בבתי דין לדיני ממונות? השאלה הזו היא פרויקט חייו של הרב ד“ר רצון ערוסי, רבה של קריית־אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית. כדי לקדם את החזון הזה, נדרש הרב ערוסי למאמץ גדול בתרגום וקירוב בין שפת ההלכה ל“לישנא דאיניש“ – שפת החיים. אבל לצד מאמצי ההנגשה והתיווך שבין העולמות הקרובים־רחוקים, חשוב לו גם לחדד הבדלים.
למשפט העברי ישנם מאפיינים ייחודיים משלו. חוקרי ההלכה ניסו להמשיג אותם ולהגדיר מאפיינים כלליים לשיטת המשפט של ההלכה, אבל לפעמים קל יותר לזהות את ההבדל בדוגמאות ספציפיות. למשל, במישור ההתקשרות העסקית: שני אנשים מתקשרים ביניהם לפעולה עסקית כלשהי, כדי למכור זה לזה מוצר או שירות. העולם המודרני מבוסס על החוזה, מפגש של הצעה וקבלתה, שיוצר התחייבות. אולם בלב המשפט העברי עומד מעשה הקניין. מקניין סודר, כמו במקרה של החתן תחת החופה שמרים עט והעדים מכריזים “וקנינן מיניה“, ועד לקניין חפץ באמצעות הגבהתו.
הרב ד“ר רצון ערוסי. צילום: מאיר אזולאי
“זה נראה ארכאי“, אומר הרב ערוסי, “למה להגביה סודר או למשוך חפץ? אבל אם אתה מתבונן בעומק אתה מבין שיש הבדל עצום בין העולמות. החוזה מקנה לך זכות אובליגטורית (זכות חוזית או התחייבות; י“י) אבל לא זכות קניינית בחפץ. כלומר, הצד השני מתחייב להעביר לרשותך את החפץ, אבל בכך החפץ עדיין לא הופך להיות שלך“.
זכות חוזית אפשר להפר.
"נכון. אמנם אם התחייבתי בחוזה למכור חפץ וחזרתי בי, הצד השני יתבע פיצויי הפרה או אכיפת חוזה ויתפלל שהשופט יקבל את הטענות שלו. במקרה כזה המשפט העברי נמצא בעמדת יתרון. הוא מפשט את האירוע והופך את ההתקשרות בין הצדדים לברורה וחתוכה יותר. אם הרוכש עשה מעשה קניין, החפץ כבר בבעלותו גם אם עוד לא קיבל אותו בפועל. כששני סוחרים בבורסה ליהלומים סוגרים עסקה ואומרים ‘מזל וברכה‘ נוצרת זכות חפצית, ומבחינה קניינית העסקה הושלמה. לא מעט סוחרים מעדיפים את המשפט העברי, כי הוא מאפשר להם לחתוך עניינים ולייצר בהירות“.
“התורה דורשת חסד אקטיביסטי“
הפער בין משפט התורה למשפט המדינה בא לידי ביטוי בקושי שאנשי המשפט העברי נתקלו בו כאשר ביקשו להטמיע יסודות הלכתיים בדין האזרחי. לדוגמה, חוק השבת אבדה משנת תשל“ג.
"סדום הלכה על ‘שלי שלי שלך שלך‘, בלי ערבות ונתינה. אברהם אבינו, לעומתם, היה אמון על ‘צדקה ומשפט‘, כלומר לא רק משפט אלא גם צדקה", מסביר הרב ערוסי. "כשאתה מוצא אבדה עם סימנים, בפרספקטיבה חוזית אין סיבה לחייב אותך לעשות משהו, ובכל זאת המשפט העברי אוסר עליך לעמוד מנגד. זו תפיסה ערכית שתובעת ממך להכריז על האבדה ולתת אותה למי שנותן בה סימנים.
“בכנסת רצו בזמנו לאמץ את העיקרון הזה כדי להטמיע בחברה הישראלית נורמות של אזרחות טובה, ודי מהר צפו פערים. בתורת ישראל יש איסור ‘והתעלמת מהם‘, אסור לך להתעלם מהאבדה, אבל החוק האזרחי אינו אוסר על המוצא להתעלם מהאבדה. רק אם המוצא מחזיק כבר בחפץ, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבדה לבעליה, שזה אומר להודיע עליה למשטרה ולמסור אותה לידיה אם דרשה זאת ממנו.
“ועוד משהו. אם אחרי ארבעה חודשים אף אחד לא דרש את האבדה, בחוק היא הופכת לרכוש המוצא. לעומת זאת בדין התורה, אם יש באבדה סימנים הבעלים זכאי לקבלה גם לאחר זמן ממושך. אם מדובר בחפץ מתכלה אתה יכול להשתמש בו, אבל כשהקונה יבוא אתה תשלם לו את העלות. התורה דורשת חסד אקטיביסטי. היא תובעת ממך להתאמץ ולחרוג מעצמך בשביל האחר. ובמובן הזה, למרות הכוונות הטובות, החוק האזרחי סירס את דין התורה“.
הרב אברהם שפירא. צילום: מרים צחי
לא כולם יראו בזה כישלון. אנשי המשפט העברי עובדים עם יומרות צנועות. הם מבקשים להוסיף נקודת מבט הלכתית למפעל החקיקה הישראלי או לפסיקת בתי המשפט, להפרות את החוק והפסיקה במורשת המשפט העברי. אין להם יומרה למדינת הלכה. אתה מאוכזב מהמאמץ הזה?
"תקומת המדינה היא אירוע גדול בתולדות העם היהודי ואנחנו שמחים עליו מאוד. אבל המדינה נוסדה על ידי יהודים ציונים שרובם לא היו קרובים לתורה, והם בנו אותה על המשפט העותמני והמנדטורי. הרב הראשי הרצוג כאב את המציאות הזו. הוא אמר – אם הייתם באים להתייעץ, היינו בונים בתי משפט שישלבו את המשפט העברי במציאות המודרנית. הבחירה במשפט האנגלי היא מרשם להתבוללות תרבותית.
"בשנות השמונים היה מאמץ מאוחר להתנתק מהמשפט המנדטורי ולהתחבר למורשת ישראל באמצעות חוק יסודות המשפט, שקבע שבמקרה של לקונה יש ללכת למשפט העברי. המשנה לנשיא מנחם אלון האמין שהחוק הזה הוא צינור שיאפשר להזרים דרכו משפט עברי למערכת. אבל הנשיא ברק סתם את הצינור וקבע שאין בחוק הזה שום שינוי מערכתי מחייב. בשורה התחתונה, משפטני ישראל יונקים את השכלתם ממערכות משפט זרות, אמריקניות או אירופיות, ולא מהמשפט הלאומי שלנו. זה מצב עגום מאוד.
“כל מי שלומד את המשפט העברי מתרשם מהחוכמה העמוקה הגנוזה בו. זו מערכת משפטית מקורית שנותנת תחרות חיובית לכל שיטות המשפט המובילות בעולם, אבל היא לא יכולה להתפתח בלי שיהיו ערכאות המבוססות עליה. מדינת ישראל דחקה את משפט התורה לנישה. יש פינה קטנה של נישואים וגירושים שמתנהלים בבתי הדין הרבניים, אבל כל עולמות התוכן של המשפט האזרחי – דיני חוזים, דיני שומרים, דיני נזיקין – יצאו מחוץ לתחום. לפעמים יש יישום נקודתי קטן של עיקרון כזה או אחר, אבל המשפט העברי עובר סירוס עמוק. כדי להתפתח הוא צריך ערכאות מתפקדות שעוסקות בו ומאתגרות אותו בשאלות יומיומיות“.
הרב שפירא התנגד וחזר בו
הרב רצון ערוסי (77) הוא מבכירי רבני ישראל. הוא מחזיק בתואר ד“ר למשפטים, ולצד כהונתו במשך שנים ארוכות כרב העיר קריית־אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית, הוא עומד בראש עמותה גדולה המפעילה כוללים לדיינות ובתי דין לממונות, מוציאה לאור פרסומים תורניים ומפיקה את הכנס העולמי לדיני ממונות ומשפט עברי. זהו כנס המשפט העברי החשוב ביותר מחוץ לכותלי האקדמיה, ומדי שנה הוא שואב אליו את בכירי הדיינים והפוסקים. השנה, בשל מגבלות הקורונה, הוא יתקיים בזום בימים ראשון עד שלישי, ט'־י"א אדר, וישודר באתר "נצח ישראל".
“לפני שלושים שנה נבחרתי למועצת הרבנות הראשית, ואמרתי לעצמי שזו ההזדמנות שלי להקים לתחייה את המשפט העברי כמערכת מתפקדת", מתאר הרב ערוסי את נסיבות הקמתו של הכנס. "הלכתי לנבחרי ציבור מהציונות הדתית, אבל מה שעניין אותם היה מינוי שופטים תלמידי חכמים שיכניסו משפט עברי לפסיקה כמו השופט אלון או השופט דרורי, ולא החזרת עטרה ליושנה.
“הלכתי לרבנים הראשיים הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שפירא והרב עובדיה יוסף. אמרתי להם 'קחו את עולם הרפואה, שהוא צורך קיומי לכל המגזרים ולכל העדות. הוא מציף כל הזמן שאלות, וכתוצאה מכך נוצרה ספרות פסיקה ענפה, כולל אנציקלופדיה שלמה שנותנת מענה לכל סוגיה, משימוש בטכנולוגיה בשבת ועד שאלות של הקפאת עוברים. אם לא נקים מערכת מתפקדת דומה בדיני ממונות, הדין העברי יישאר מאחור ולא יתפתח. המשפט שלנו יישאר ארכאי'.
השופט פרופ' מנחם אלון. צילום: אהרון ניר
“הצעתי לייסד כנס עולמי למשפט התורה, שאליו יגיעו דיינים ופוסקים כדי להתמודד עם שאלות השעה. הרבנים אליהו ויוסף עודדו אותי, הרב שפירא התנגד. הוא אמר, מאיפה תביא דיינים לכנס, איך תגרום להם לשנות את צורת החשיבה שלהם, מה ההיתכנות של מהלך כזה? שאלתי אותו, איך כבודו מכהן כדיין ומפרסם פסקי דין? אם אין עשייה אין פירות. התחננתי בפניו שיבוא לכנס הראשון וישטח את התנגדותו לכנס. הוא בא ודיבר נגד הרעיון של הכנס. שנה לאחר מכן, בכנס השני, באתי להזמין אותו שוב. הוא אמר לי ‘הדרי בי‘, חזרתי בי.
“צריך להקים בתי דין לממונות במועצות הדתיות, שיפעלו לפחות בימי שני וחמישי. השנה אנחנו מקיימים את הכנס השלושים, ואחד המיזמים שאני גאה בו הוא הסדנה שמפיק כל שנה מכון משפטי ארץ. הוא לוקח נושא בוער, מביא נייר עמדה, מפיץ אותו בקרב עשרות דיינים ופוסקים, ומנהל עליו דיון ער. הסדנה הזו עוסקת בכל הפערים שבין דין התורה למשפט הכללי, ומבקשת לגשר ביניהם. כל שנה היא תוקפת נושא אחר – פעם הוצאות משפט, פעם סדרי דין, פעם גרמא בנזיקין, פעם דיני תאגידים. בשנה אחת עסקו בתספורות חוב של טייקונים, והציעו פתרון הלכתי מרתק – הקפאת חובות במקום מחילת חובות. ההמלצות מוטמעות בחלק מבתי הדין ומסייעות להם להתפתח“.
בלי סחבת ועינוי דין
כדי לשכנע את הציבור לנהל סכסוכים בבתי דין לממונות, לא די באידיאולוגיה ואף לא בצו ההלכה, שכן בסופו של דבר אנשים חרדים לכספם. צריך להבין מהם החסמים הקיימים ולהתמודד עמם. אני משוחח עם הרב ערוסי על היתרונות והחסרונות של התדיינות בדין התורה.
מעבר לשיקול הערכי־הלכתי, ברמה התועלתנית יש לדין התורה כמה יתרונות מובהקים: הוא הרבה יותר פשוט ואינטואיטיבי; אינו דורש השקעה כבדה בייצוג משפטי ועמידה בכל תקנות סדר הדין האזרחי; האגרות לרוב נמוכות הרבה יותר ואין מגבלה על הגשת בקשות; ובעיקר – הזמן. אם משפט אזרחי עלול להיגרר שנים ארוכות, דיון בבית דין לדיני ממונות עשוי להתחיל ולהסתיים בפרק זמן קצר.
החסרונות: לדיינים תהיה בדרך כלל נטייה לפשרה, והעדפה שלא להגיע להכרעת דין חד־צדדית; הצדדים לרוב מכירים את החוק אך לא מכירים את ההלכה, ולעיתים יחושו חוסר ודאות באשר לתוצאה הצפויה; בתביעות נזיקין ישנם תחומים (“ראשי נזק“, בשפה המשפטית) שהמשפט העברי לא מכיר בהם, או מכיר בהם באופן חלקי; יש הבדל בין הרכבים שונים, כאשר הרכבים שמרניים יותר יהיו בדרך כלל רחוקים יותר מהשיג והשיח של דיני הקניין והמסחר המודרניים, ועוד.
הזירה הכלכלית משתנה ללא הרף, ואפילו בתי המשפט לא תמיד עומדים בקצב התפתחות הטכנולוגיה, כפי שניתן לראות לדוגמה בדיני זכויות יוצרים. עד כמה בתי הדין מסוגלים לשמר את הרלוונטיות שלהם במציאות כה דינמית?
"לכאורה הכלים שלנו מוגבלים. בהיעדר דיינים ‘סמוכים‘ אנחנו לא דנים ‘דיני קנסות‘, וזה מגביל אותנו בהיקף הסעדים שאנחנו יכולים לתת בתביעות אזרחיות. אבל אם אתה עוקב אחרי פסיקות של בתי הדין, אתה רואה דינמיות ופיתוח של כלים חדשים. לפעמים נייבא עיקרון מסוים מהמשפט האזרחי באמצעות ‘דינא דמלכותא דינא‘ או ‘מנהג המדינה‘. אנחנו מכירים את החוק ומשתדלים להביא פתרונות שיעמדו בדרישות ההלכה, וגם יהיו קרובים לרוח החוק. החוק האזרחי לא מחייב אותנו, אבל הוא כלי עזר חשוב“.
ועדיין יש הרבה חסמים: לדוגמה, דיינים שלא מכירים בחברה בע“מ כישות משפטית כי ההלכה מכירה רק ביחידים, הרכבים שלא מטילים הוצאות משפט על תביעה בלי עילה ממשית בטענה שאין עילה הלכתית לחיוב כזה, הרכבים שלא מחייבים על מניעת רווח כי זו ‘גרמא‘.
"כבר בזמנו פרסם הרב שמחה מירון ז“ל מאמר על הישות המשפטית של חברה. אין היום דיין שלא מכיר בישות המשפטית הזו, אבל בהחלט יש הבדלים. במשפט העברי תראה יותר הרמות מסך והטלת אחריות אישית על בעלי מניות, כי התורה דורשת צדק ולא רק סדר, ולא מוותרת בקלות על האחריות האישית.
"בנוגע להוצאות משפט, המשפט העברי אכן מקמץ בהטלת הוצאות משפט, אבל לא נכון שאין בסיס בהלכה להטלת הוצאות כאלה, אלא שלרוב בתי הדין יפסקו סכומים מצומצמים יותר. הבסיס ההלכתי פשוט. מי שמגיע אלינו חותם על שטר בוררות והשטר הזה כולל תנאים שונים שהוא מתחייב אליהם, ובין היתר חיוב בהוצאות משפט. בנינו מודל שמתאים למה שקורה בפועל בבתי הדין, והוא הרבה יותר מאוזן ממה שקורה בבתי משפט, שם לפעמים מטילים הוצאות מופרזות מאוד על אחד הצדדים וגורמים לו עוול. בתי הדין מקבלים היום גם תביעות של מניעת רווח. סוגיית הפירות שלא באו לעולם היא סוגיה סבוכה, אבל אין אתגר שאין לו פתרון".
ותודה לאיילת שקד
בהלכה, אם יש מחלוקת בין פוסקים ואחד הצדדים אומר ‘קים לי‘, כלומר אני סובר כדעת הפוסק שלפיו אני צודק, אי אפשר לחייב אותו.
"אני כתבתי מאמר ארוך על ‘קים לי‘, וקדמו לי פוסקים אחרים. הבנו שמדובר בחסם משמעותי, ובשלב מסוים הכנסנו לשטר הבוררות תניה שאוסרת על הצדדים לטעון קים לי“.
מה מצב הביקוש לבתי הדין? כמה תיקים למשל יש לבתי הדין שלך בשנה?
"יש ביקוש ער, ולצערי קשה לנו מאוד להרחיב את המענה. אני אישית רב עיר ולא נוטל שכר על ישיבה בבית הדין, אבל יש לנו דיינים שאינם מקבלים פרוטה. יש להם משפחות לפרנס, וכמה הם יכולים להשקיע בשביל החזון והאידיאל. במשך שנים התדפקתי על דלתות שרי הדתות והמשפטים, ולא קיבלנו אגורה שחוקה.
"היחידה שהקשיבה לנו הייתה השרה איילת שקד. העזתי להביא אותה לכנס השנתי, למרות שיושבים שם תלמידי חכמים ופוסקים ממגזרים שלא רגילים לשמוע אישה נואמת. לשמחתי קיבלו אותה בהערכה גדולה, ואני חייב לומר לשבחה שהיא הייתה החלוצה הראשונה שעשתה מעשה ותיקנה תקנה לתקצוב בתי דין לדיני ממונות. זו אמנם לא הקצבה גדולה, אבל כל הכבוד לה כי לפניה היה כלום והיא שינתה את המציאות.
"יש היום בארץ 400 בעלי כושר לדיינות, ורק מיעוטם יתמנו לכהונה בבתי הדין הרבניים. אם היה לי תקציב, הייתי מושיב אותם בהרכבים והייתה מתרחשת מהפכה. הדיינים צריכים חיכוך עם המציאות, להתמודד עם סיטואציות חדשות, ורק עשייה מאפשרת את זה. אני בטוח שאם היה לנו מימון מסודר הרבה אנשי עסקים היו שמחים לבוא לדון אצלנו, וגם בתי המשפט היו מפנים אלינו יותר תיקים".
קרידט: יהודה יפרח, מקור ראשון
לקריאת המאמר באתר מקור ראשון לחץ כאן.