הלכות ערב תשעה באב התשפ'"ד

אין להסתפר או לכבס אפי' להניח לאחר ת"ב (למעט בגדי תינוקות) או ללבוש מכובס (פרט לבגדי זיעה לבנים וגרביים וכיו"ב שמותרים).

אין מניעה באכילת בשר או ברחיצת הגוף (חמין/צונן, סבון).

 

מנהג תימן למנות לחורבן בית שני (1955) ואף לחורבן בית ראשון (2445), וכדברי מהרי"ץ, מסורת בידינו שבני תימן מגולי בית ראשון.

 

סעודה מפסקת

תקנת חכמים שאין לאכול בה שני תבשילים, או בשר ויין.

כל שנתבשל בסיר א' נקרא בכללותו תבשיל א', גם אם יש בו כמה מיני ומרכיבי מאכל (כגון: פתות עם סמנה ועם גרגירי חילבה ועם ביצה ועוד מיני תבלין).

יש מחמירים בחילבה מבושלת שהיא כתבשיל.

דברי מאפה לסוגיהם ומיניהם, משקה חם, או משקאות שעברו הרתחה, אינם בגדר תבשיל.

לחוחי'ה אינו בגדר תבשיל לא לענין זה ולא לענין ערו"ת (מהרי"ק בתשו' לרש"ל נגר).

 

נהגו רבים לא לזמן אחר סעודה זו (ויש שנהגו מקרוב בארץ לאוכלה על הארץ. בתימן ישבו על הארץ בכל השנה, ויש ששינו בהגשת האוכל שהניחו על הארץ ממש לא על תיבה ומגש עליה כהרגלם).

 

כניסת הצום: (מודיעין/מודי"ע) 19:29 (רחובות/ק"א) 19:28

 

 

ליל תשעה באב

 

ערבית ושחרית יושבים עטופים כאבלים על הארץ. ונהגו להתפלל בהנמכת קול הן הש"צ והן הציבור. ונהגו למעט בתאורה. לפני ערבית נהגו לפתוח במזמורים: על נהרות בבל, מזמור לאסף.

בעמידה מוסיף בברכת תשכון – רחם (בשאמי: נחם) וכו', ובשומע תפילה מוסיף 'עננו'. ומי ששכח לאומרם אינו חוזר.

 

אחר סיום ערבית פותח בקינה למי אבכה, ואומרים מגילת איכה יחד, וקצת קינות. ומנהג תימן למנות לחורבן בית שני (1955) ואף לחורבן בית ראשון (2445), וכדברי מהרי"ץ, מסורת בידינו שאנו בני תימן עוד מגולי בית ראשון.

(ומנהג השאמי כמנהג הספרדים לומר אחר הכל 'ואתה קדוש' וכו').

 

שחרית תשעה באב

 

• נטילת ידיים שחרית - הנוהגים כמנהג הקדום (תכאליל והרמב"ם)- אין נוטלים כלל. ויש נוטלים (שו"ע, מהרי"ץ) רק עד פרקי אצבעותיהם. והכהנים נוטלים ידיהם כרגיל לפני נשיאת כפיים.

*הנועל מנעל גומי וכיו"ב מברך שעשה כל צרכי. ואינו מברך המעביר שינה.

• יושבים על הארץ כאבלים (י"א עד חצות וי"א עד מנחה).

מתעטפים בטלית בלבד (וי"נ בברכה (תכאליל מהרי"ק) וי"נ בלא ברכה (מהרי"ץ)). ופשט המנהג בדורות האחרונים (שו"ע) להניח תפילין רק במנחה (ויש יחידים המניחים בשחר בביתם, ויש יחידים המניחים תפילין של יד בלבד כפי שציין הרמב"ם). ובמקום שירת הים נהוג לומר שירת האזינו. והמנהג בדורות האחרונים שאין נשיאת כפים בשחרית כי אם במנחה.

בעמידה מוסיף היחיד כבערבית. והש"ץ אומר ברכת 'עננו' בין 'גואל' ל'רפאנו', ובמקום תשכון מוסיף רחם (ובשאמי: נחם). ונהגו בדורות האחרונים שאין נשי"כ בשחרית.

אחר העמידה נפ"א, א"מ (ובשאמי: א"א נפי"א) קדיש ואמירת קינות. מוציא ס"ת "כי תוליד" ועולין ג' ומפטיר "אסוף אסיפם" בניגון קינה. ובברכות שאחר ההפטרה אומר 'רחם (ובשאמי: נחם) על ציון העיר האבלה'. ובסדר היום, אחר מזמור של יום (חמישי) מוסיף: שיר מזמור לאסף. ונהגו לדלג פיטום הקטורת.

אחר סיום תפילת שחרית אומרים מגי' איכה יחד, ומקצת קינות ומסיים בפסוקי נחמה. ונהגו לקרוא את כל ספר איוב.

 

• מנחה תשעה באב

מניחין תפילין. מוציא ס"ת ועולין ג' ב"ויחל משה". המנהג הקדום (תכאליל והרמב"ם) אין מפטירין כלל במנחה, ויש נהגו להפטיר בלא ברכה (סי' ש"י), ויש שנהגו בברכה (מהרי"ץ).

• מלאכות לצורך היום מותרות, כגון: הכנות לסעודת מוצאי צום וכיו"ב. אולם יש לימנע ממלאכות שאינן צורך היום כמו כיבוס וכיו"ב.

• ראוי לא לצאת לעבודה כלל ביום זה וכבר אמרו חכמים וכ"פ רבינו ומרן: "כל העושה בו מלאכה - אינו רואה סימן ברכה". והנאלץ לעבוד יעשה שאלת חכם. ומנהג תימן כלל הציבור לא יצא למלאכה ביום זה, פרט לקצבים מחצות היום לצורך סעודת הלילה.

• אין ראוי לטייל בת"ב. ושמיעת מוסיקה יש לימנע בכל ימות השנה זכר לחורבן.

"כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה שנאמר (יש' סו, י): "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַׂם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ע"פ תענית ל,ב)

 

מוצאי הצום, ט' אב: (מודיעין/מודי"ע) 19:54 (רחובות, ק"א) 19:55

צה"כ: (מודיעין/מודי"ע) 19:49 (רחובות, ק"א) 19:48

 

רבים נהגו בדורות האחרונים לברך ברכת הלבנה במוצאי הצום (אף שלא טעמו או החליפו מנעליהם) (ומעיקר הדין התלמוד והרמב"ם והתכאליל ומנהג מהר"י קאפח - מברך כבר מליל ראשון בבחי' זריזין מקדימין למצוות. הגר"א החזו"א הקה"י הגרש"ז אוירבך והגרי"ש אלישיב הזדרזו ובירכו לפני תשעה באב).

 

אין מנהגי אבל מיוחדים אחר הצום, למעט תקנות חז"ל לזכר על החורבן במשך כל ימות השנה.

"כל הצומות הללו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנא' (זכריה ח, יט): כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי ... יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (רמב"ם סוף הל' תענית).