המקור לעניית ברוך הוא וברוך שמו הוא בדברי הטור (או"ח קכד) שהעיד, שאביו הרא"ש היה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום, ברוך הוא וברוך שמו, על דרך שאמר משה רבנו, כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלהינו.
וכן פסק מרן (שו"ע, או"ח, קכד, ה), על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו.
ובילקוט יוסף (שם) כתוב, שאם הש"צ ממהר בתפילתו, ואומר את הברכה בלא הפסקה קלה אחר ברוך אתה ה', מוטב לא לענות ברוך הוא וברוך שמו שעיקרו מתורת מנהג.
ובעץ חיים כתוב, ודע שהשומע ברכה מן הברכות שהוא חייב בהן והוא מתכוין לצאת מפי המברך, אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו, כי זה נקרא הפסק.
ובתוספת מעשה רב כתוב, ואני שמעתי משמו של הגר"א בברוך הוא וברוך שמו הוי הפסק. דאמן קאי על כל הברכה מתחילת הברכה ועד סופה (תוספת מעשה רב ס"ק יד).