מחשבות על הדת
שלום הרב!
אני תלמיד ישיבת הסדר אחרי צבא (זאת כדי שתדע את הרקע שמזה אני בא, אך אני לא מייצג אף אחד). רציתי לשתף אותך בהרגשותי. אני מרגיש שהתורה היא אוסף של חוקים שהקב"ה ציווה אותנו, שאני מקיים כי אני מאמין בנכונות המסורת ובחז"ל. העיסוק בחוקים אלו (קרי: לימוד תורה) וכן קיום רוב חוקים אלו (למעט מצוות התלויות בארץ) אינו תלוי במקום וזמן, וזה תקף בין אם אנחנו בישראל, בפולין או בסין. (וזו גם אחת הסיבות לכך שהמסורת נשמרה בכל הדורות בכל העולם). אני לא חושב שזה נכון לתפוס את התורה בתור הנותנת משמעות לחיים שלנו. אני לא חושב שיש קשר בין מיצוי עצמי לבין התורה. אני לא חושב שאם אני אקיים את כל המצוות ואלמד כל היום תורה אני אהיה מאושר. אני מרגיש שיש אמירות כאלה אם לא בגלוי, אז מתחת לפני השטח. לדוגמא, הטענה הידועה לחילונים: אתם החיים שלכם בלי משמעות, אנחנו חיים חיים עם משמעות. אני לא חושב שזה נכון. אני לא חושב שנוצרי, מוסלמי, בודהיסט או סתם אחד שקורא ספרים של ניו אייג' ופילוסופיה חי בלי משמעות. אני לא חושב שמישהו שעובד כל היום לפרנסתו חי בלי משמעות. הרי אחד ה"טריקים" להחזיר בתשובה זה לשאול מישהו: בשביל מה אתה עובד? בשביל כסף. בשביל מה אתה צריך כסף? לאכול. בשביל מה לאכול? שיהיה כח לעבוד. וכמובן יש פה לולאה חסרת משמעות והפתרון היחיד הוא בדת. "אצלנו" מה שנקרא. אז דבר ראשון הפתרון יכול להיות גם סתם בפילוסופיה וכד'. אבל מה שאני באמת רוצה להגיד זה שאני חושב שהמשמעות של החיים הם החיים עצמם. מה הכוונה במושג "משמעות"? אינני יודע מילונית מה ההגדרה, אך אני חושב שאדם רגיל שאומר את זה מתכוון לחיים של אושר. או יותר נכון, אדם מאושר לא ישאל את עצמו מה המשמעות לחיים, זה בדרך כלל שאלה של משועממים או מדוכאים. ואני אומר זאת ברצינות. הפתרון של הלולאה שהצגתי קודם היא לא "אצלנו בדת" אלא זה פשוט פח שאנחנו טומנים (אמנם לא במודע) לאנשים שלא יודעים להגדיר את התשובה האמיתית והיא: כן! הוא עובד וזה המשמעות שלו. הוא ממצה את עצמו עם עבודה שהוא אוהב, הוא יוצר בעולם, מוסיף לו, יש לו משפחה וילדים שהוא מפרנס, הוא מבודר מטלויזיה (לא בהכרח מגסויות ותועבות), יש לו מפלגה שהוא מצביע לה, יש לו תחביבים, חברים. זה החיים, זה המשמעות או במילים אחרות זה מה שנותן לו אושר, ובצדק. זה לא צריך להיות אמצעי לשום דבר. אבל אז ישר טוענים: אבל עובדה שאנשים מחפשים דברים רוחניים וכו'. לפי דעתי: א. זה הרבה צעירים שבאמת הם בחופש, אין להם מה לעשות אז הם מחפשים דברים. ב. זה אדם שבאמת לא עובד במה שהוא אוהב או מדוכא. פעם קראתי בחטף משהו של א.ד. גורדון שאמר שהערך של העבודה היא לא רק בתוצאות שלה אלא בעבודה עצמה. (מעין "תורה לשמה"...) באדם נטוע הרצון לעבוד, אדם משתעמם אם הוא לא עושה כלום, וכך הקב"ה יצר את האדם. וכשהוא עושה ועובד ישר אנחנו הורסים לו את זה ואומרים: זה לא שווה כלום, בשביל מה זה מועיל? אני חושב שאדם צריך למצות עצמו ע"י עבודה שהוא אוהב, כשהוא מקים משפחה ונהנה מיגיע כפיו, שיעשה דברים שמעניינים אותו כמו שכל העולם עושה כל ההיסטוריה, וזה הערך בעצמו. ובזה אין הבדל בין יהודי לבין גוי, ואין קשר לתורה. (אגב השאלה של מה המשמעות בחיים היא גם שאלה שלא פוסחת על הגויים). אלא מה, לנו יש דת, ויש חוקים. בסדר, אז צריך לקיים אותם וצריך ללמוד אותם אבל אין שום קשר בין זה לבין משמעות לחיים ומיצוי עצמי וכו'. אני לא חושב שאדם דתי בהכרח יהיה יותר מאושר ממישהו אחר, ואני בכלל לא חושב שמדד האושר הוא המדד לדת, או שזה הפתרון לכל המדוכאים והמחפשים. יכול להיות שדברים אלה גלומים במה שאתה מדבר הרבה על כך שיש קומה של מוסר טבעי שהתורה היא על גביה. אני פשוט רוצה שנפסיק כבר להשלות את עצמינו כאילו שהדבר הוא כך, ושהתורה היא תורת חיים במובן של משמעות וסיפוק וכו'. תמיד מנסים להראות איך שהתורה היא לא מגבילה ולא חונקת אלא שהיא מבטאת את האדם בצורה היותר אמיתית שלו, ונותנת אושר וכו'. לא יודע, לפי דעתי אין קשר מוכרח בין הדברים, יש מצוות שהם עול, יש מצוות שחונקות, יש מצוות שמרחיבות - אין פה שחור ולבן. בכל מקרה, חוץ מהתורה יש גם את החיים, שגם אם תלמד כל החיים שלך תורה זה לא יהיה קשור לשאלה אם לך יותר מתאים להיות עורך דין או מורה, וזה לא בהכרח יעזור לך למצות את עצמך ולהביא לך משמעות. וכמו כן לדעתי צריך לדבר על הנושאים של מיצוי עצמי וכו' בלי קשר דוקא לתורה. זהו, פשוט רציתי לשתף אותך במחשבותי והרגשותיי, אתה בערך הרב היחיד שאני מרגיש שאני יכול לפתוח לו את הלב על נושאים כאלה בצורה אמיתית. אינני יודע אם הם התעצבו בגלל הישיבה או למרות הישיבה, אך כך אני מרגיש. וכמובן שאשמח מאוד לשמוע את דעתך בענין.
בתודה מראש.
דבריך נגעו ללבי. יש בדבריך הערות נכונות, אך חסרה בהם האמת השורשית והכוללת.
אמת, יש הטועים בהבנת התפישה השורשית והכוללת של היהדות. ויש "שמשווקים" את היהדות בצורה לא נכונה. הן מבחינה טאקטית, והן מבחינה עניינית ומהותית. אכן, בוודאי שנמצא תכנים חיוביים בארחות חייהם של בני דתות שונות, או אפילו, חילוניים, או בני אדם בלי דת, ואפילו אצל אתאיסים.
אולם שני דברים מנחים ביהדות: א) ייחוד האדם וייעודו (לא המשמעות של החיים). ב) אמת ואמונה.
הצירוף של שני ערכים אלו או מיזוגם ליחידה אחת, כמנחים או מנחה את כל ארחות חיינו.
א) ייחוד האדם (כל אדם) שנברא בצלם אלוקים, וייעודו לזכך את צלם האלוקים שבו (באמצעות המצוות) בעוה"ז שבו חיים חיי גופות, חולפים, כדי לזכות בחיי עולם, חיי הנשמות הטהרות בעולם האמת והנצח, שבו הנשמות, כל אחת בדרגתה משגת את דעת עליון (אמת ואמונה), ומתענגת מכן.
התורה והמצוות הם האמצעים שבהם אנו מזככים את נשמותינו, ולכן גם בן נח, באמצעות שבע מצוות בני נח, חסידיהם, שעושים אותן, מתוך שנצטוו מה', ע"י משה רבינו (שזהו הביטוי של אמת ואמונה), יש להם חלק לעולם הבא, שהוא חיי עולם, חיי האמת והנצח.
אך כל אדם שנברא בצלם אלוקים (לרבות גוי), שזכה להתוודע לאמת והאמונה והתקשר בכל לבו לכך, וקיבל עליו עול תורה ומצוות (יהדות, שהיא כוללת גירות), יש לו אפשרות להגיע לדרגה גבוהה בחיי העולם הבא, לא רק חלק בעולם הבא.
ב. האמת והאמונה ירדו כרוכים לעולם, ואפילו הן בבחינת יחידה אחת. הרמב"ם אשר ייצג את הגישה השכלית בתפישת עולמה של היהדות התייחס בביטול לכופר בבורא עולם (=אתאיסט), כי הוא סבור שאין שום בסיס הגיוני לכפירתו, ושכפירתו היא אמונה של כפירה, שאין לה בסיס של אמת. ולכן גם אם נמצא , פה ושם, בארחות חייו, דברים טובים, אבל התעלמותו מן האמת ומן האמונה בסיסה הוא האמת, אי אפשר שלא תביא אותו לטעויות רבות, ואפילו לדברים רעים. תאר לך חיים על בסיס ההכרה שאין אלוקים, ח"ו, שלית דין ולית דיין, ואין בחירה, ואיש הישר בעיניו יעשה, ואיש לפי הכרתו יחיה, כלום לא תהיינה התנגשויות בחברה, שמה שזה מטהר, זה מטמא, מה שזה מכשיר זה שפל ומתעב. וכן הלאה. ולא יהיה בסיס משותף לסולם של ערכים.
ולכן אפילו עובדי עבודה זרה שמאמינים במשהו, יותר הגיוניים ממנו, אף שהם טועים, ועל אחת כמה וכמה הנוצרים והמוסלמים. אבל כל אלה ברב או במעט, יש פגם באמת שלהם, וממילא באמונתם, וממילא בארחות חיים מסוימות שלהם. ראה גם ראה, את השהיד, הקורא אללה הוא אכבר, והוא טובח ללא רחם אנשים, נשים וטף. וכן מבצעים לינץ' באדם חי, וכן לאחר מותו, והכל בשם ה'. בעוד שאצלנו ה' הוא אל רחום וחנון, והוא מודל לחיקוי בשבילנו אנו שנבראנו בצלמו, וזהו הרעיון של שלוש עשרה מידות של רחמים, שאנו מייחסים לה', ושאנו מציבים אותן כאתגר לנו, שננהג בהן, ושאם נעשה כן, נהיה ראויים לרחמי ה' עלינו.
ולכן אצלנו כל הרוג בית דין אסור להלין נבלתו על עץ, ויהושע נהג גם כן במלכי כנען שהיו אויביו ולחמו נגדו.
ללמדך שאם יש פגם באמת ובאמונה, פגם זה משפיע על ארחות חיים. ביחס לדין המוסלמי, שהמגרש אשתו לא יוכל להחזירה, רק אם הלכה ונישאה לאחר "והכשירה" לשוב לבעלה הראשון.
ואין לומר לגבי הנוצרים, שהפכו את הנישואין לדיעבד, וראשיה ומנהיגיהם אינם מתחתנים, ואין להם פריה ורביה. וידועים הממצאים שאין להכחישם, את ריבוי הסטיות, בגין גישה זו. הומו ולסביות, וזנות, והפלות וכל כיו"ב בתוככי הנוצרים.
לא שאין דברים טובים אצל המוסלמים, או אצל הנצרים, או אצל החילוניים, ואפילו אצל האליליים והאתאיסטים, אבל בגלל הכזב באמת ובאמונה שלהם, נמצא שהנהגתם חסרה ולקויה, ובמחקר השוואתי אמתי ניתן לגלות זאת על אתר.
ולכן אמרתי שהאמת השורשית והכוללת היא אשר משפיעה על ארחות חיים מתוקנות, שהן מתכון אמתי ההולם את ייחוד האדם, ומתכון אמתי ומעשי למימוש ייחוד האדם. בבחינת חיי עולם נטע את התורה בתוכנו.
ואשר לכלל, הרי ישראל, אם הם נוהגים על פי התורה והמצוות, הם עם נבחר בארחותיו, במוסרו, ביושרו, בחכמתו, בבחינת אשר בחר בנו מכל העמים, לא על בסיס ביולוגי, אלא אידאולוגי, ולכן גדולי ישראל צאצאי גרים היו, דוד המלך, ר' עקיבא ועוד.
וכתבתי רק מעט מזער, בבחינת תן לחכם ויחכם עוד. וה' יאר עיניך במאור תורתו, ויוליכך בדרכו הישרה. וזו תפילה שאני מתפלל על עצמי, תדיר, וכן לצאצאיי, ולכל המבקש ממני, ברכה, ברכת הדיוט.