א. כי מקורו מהירושלמי, וזהו הטעם שנאמר שם. ולכן אם נטע בעציץ שאינו נקוב שעשוי מחומר בלתי מתבקע, אין מונים לו שנותיו באותו עציץ לשנות הערלה.
2. שאני כלאים, שאסרו משום מראית העין. ורק איסור העברה. ואין איסור על הפירות, עד שיניח על הארץ ויתקדש.
ג. לפי רבינו, נראה שאינו חייב בערלה אם נטע לנוי, שהרי גם אם הנטע האילן לצורך קורות, דהיינו שימוש מעשי בגוף האילן, אינו אסור בערלה, ורבינו נימק: "או שנטעו לקורות האילן BBלא לפירותיוBB". כלומר כל תכלית, שאינה הלכתית האמתית של אילן פרי, שהיא פירותיו, היא אינה תכלית שבגינה יתחייב בערלה, ולכן סייג או קורות, מייתרות את הפירות, שהן העיקר. וכן נוי מייתם את הפירות מתכליתן העיקריות אכילתן.
עיין בשו"ע, יו"ד, רצד, כג ,ששם הודגשה ביותר המטרה של צורך אכילה. ועיין שם, בבית לחם יהודה, אפילו נטיעה שנטעה לצורך רפואה, ועיין ברכי יוסף, שהביא דעה למעט נטיעה לצורך ריח, כי עיקר האיסור, עץ מאכל.
ד. אין ספק שעציץ נקוב המונח על הארץ דינו כמחובר לארץ בשביל דיני שבת, ובשביל דיני ערלה וכאלים וכו'. אך לא לעניין ביכורים. כי בביכורים, אין די שיביא פירות שיש להם דין של מחוברים לארץ. אלא הוא צריך להביא רק מפירות שגדלים בארץ ממש, מארצך. ולכן עדיף נקוב וספינה, כיון שבכל זאת הם ניידים, הם אינם ארץ ממש. ולכן אין מביאים מהם ביכורים. אבל הגדל בגג, הואיל והוא מחובר חיבור יציב, בלתי נייד מן הארץ, הוא ארץ ממש, ומביאים ממנו ביכורים.