על הפס' הנ"ל אומר הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"י), שאם יבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות ה' ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע... המבחן שלו הינו אם יתקיימו דבריו בעתיד. וזאת דווקא אם הבטיח בטובה שאם לא תבוע בידע שהוא נביא שקר. אך בדברי פורענות אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, שהקב"ה ארך אפיים... וייתכן שעשו תשובה. תפקידו של החכם הינו שונה מהנביא, ולכן אין להעמידו באותם מבחנים. ואמנם בחיבורו מתךאר רבינו התכונות הנדרשות לנביא הכוללות: "ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה...". אך בהקדמתו למס' אבות (הפרק השביעי) נותן רבינו מס' דוגמאות של נביאים (שלמה, דוד, אליהו), שהיו בעלי מגרעת מידותית (תאוותנות, קושי לב, כעס). לעומת הנביא, הרב, ברור שהוא צריך להיות יודע את התורה וראוי להוראה, ובעל מידות טובות, באופן שיראתו קודמת לחכמתו. בנסיבות כאלה הוראותיו הן הוראות אמת, ואינן ניתנות חלילה, מתוך שיקולים זרים. והוראתו מחייבת, אלא אם כן טעה בהוראה. כשהיתה סנהדרין, מהרה תתחדש בעהי"ת, היא המוסמכת לקבוע אם טעה בהוראה. בימינו קשה לקבוע מי טעה בהוראה, רק אם גדולי ישראל שמורים הלכה למעשה לרבים טוענים ששמעו אותם ונשאו ונתנו עמם, ולדעתם, הוא טועה, יש לשמוע להם ולא לו. אולם אם רב עוסק בחיזויים עתידיים, אם נתכוון לכך, וטוען שהוא נביא, הרי הוא נביא שקר. אך אם הוא אומר הערכות לגבי העתיד, שהן רק בגדר הערכה, וטעה, אין לפגוע בו חלילה. אבל אין חייבים לנהוג לפי הערכתו.