עיין במשנה, ר"ה, ד, ט, שיש מחלוקת בין ר"ג וחכמים אם ש"ץ מוציא גם את היודע להתפלל או רק את שאינו יודע להתפלל.
שלפי ר"ג הוא מוציא גם את היודע, ולכן לדידו, אין צורך בלחש וחזרה, רק ש"ץ מתפלל בקול עבור כולם.
ולפי חכמים, הוא מוציא רק את שאינו יודע, ולכן יש צורך בלחש ובחזרה.
וכתב רבינו, שם, בפיהמ"ש, שהלכה כר"ג לגבי תפילות ר"ה ויום הכיפורים בגלל אריכותו, והכוונה לתפילת מוסף של ר"ה ולתפילת מוסף של יוה"כ של יובל, שתפילה זו היא בת תשע ברכות, ולא שבע, שלוש לפניה ושלוש לאחריה, ובאמצע שלוש, מלכיות, זכרונות ושופרות.
ולכן במוסף מתפללים תפילה אחת.
אולם רבינו התקין תקנה לכל התפילות בכל ימות השנה, שהש"ץ יתפלל בקול, והיודעים להתפלל יתפללו עמו מילה במילה, ושאינם יודעים שומעים מן הש"ץ ויוצאים ידי חובתם.
ותקנה הוא תיקן בגלל שהוא ראה את אשר אנו רואים גם בימינו, שבעת חזרת הש"ץ, המתפללים מדברים בינם לבין עצמם, ובמקום נמצאים יחידים שעונים אמן אחרי ברכות הש"ץ.
ובבית כנסת רמב"ם נהגו בר"ה גם בשחרית כתקנת הרמב"ם.
וכאן המקום להעיר, שבעת חזרת הש"ץ, האשכנזים נוהגים להתהלך אנה ואנה, ומטבע הדברים מדברים בינם לבין עצמם, ממש כמו בשוק.
והספרדים יושבים במקומותיהם, אך מדברים בינם לבין עצמם, כאילו הזדמנו לפגישת רעים במועדון.
והתימנים, כשהם נוהגים חזרת הש"ץ, גם הללו שנוהגים כמו הרמב"ם, בתפילה ביום תענית, שאז הם מתפללים לחש וחזרה, בגלל שהש"ץ צריך להוסיף ברכה בפני עצמה, עננו, בין גואל רופא.
וכאמור, בעת שיש לחש וחזרה, יהודי תימן נהגו לעמוד, בחזרה כל אחד במקום שבו התפלל בלחש, וכל מתפלל שומע את ברכות הש"ץ ועונה אמן. וכך ראוי לנהוג, כשמתפללים לחש וחזרה.