‏יקירי!
א. האמן לי, כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, כל חיי התרחקתי ממחלוקת, ובוודאי מהמחלוקת הישנה נושנה שפצעה את עדת תימן, שכבר עבר עליה הכלח. כי נשתנו הדברים מן הקצה עד הקצה, מאז פרוץ המחלוקת ועד ימינו, משום שרבים מתחנכים בישיבות או במוסדות דתיים שמחנכים לאמונה בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, בנגלה ובנסתר, ובוודאי בספר הזוהר הקדוש, כך שזה עניין של זמן ולא יישארו שרידים מאותה מחלוקת, אלא אם כן יחיו את אותה מחלוקת באופן מלאכותי ובאופן מגמתי.
ב. על כל פנים, טרם אתייחס לבקשתך, אזכיר דבר חשוב, שעיקרה של תשובתי היה למחות בצורה נמרצת על פגיעה בכבוד חכמי ישראל, ובראשם מו"ר הגאון הרב עובדיה יוסף שליט"א, וחכמי עדתנו כמו הגר"י צובירי ז"ל והגר"י קאפח ז"ל, שהרה"ג רצאבי שליט"א ביזה אותם באותו קונטרס. וגם כדי למחות על הפגיעה בכבוד עדתנו, בכך שהציגוה כמורדת בגאון דורנו, הגר"ע יוסף שליט"א, ועל השימוש במורשת תימן כקרדום לחפור בה, כדי להגן על כבוד כותב אותו קונטרס. ואני מודה לה', שרבנים מעדתנו מכל החוגים, התקשרו אליי וחיזקו את ידי ועודדוני, וגם הודיעו לי שהרבנים שהצטרפו לקונטרס, הצטרפו רק לעניין נר יו"ט, ושהם מסתייגים לחלוטין מביזוי כל חכם וחכם שכבודו בוזה באותו קונטרס, ובראשם מו"ר ועט"ר מרן הגר"ע יוסף שליט"א. גם נאמר לי, שרבנים מן העדה חותמים על מחאה כנגד ביזוי חכמים שיש באותו קונטרס.
והרה"ג רצאבי צריך להתנצל גם בפני הרבנים שצירפם לקונטרס, שלדבריהם הוטעו בתוכן הקונטרס וסגנונו.
ג. ואני מתפלל ומקווה שלא ירחק היום וגם הרה"ג רצאבי יכיר בטעותו ויתנצל על ביזוי כל חכם וחכם שביזה אותו באותו קונטרס, בכתביו השונים, בדבריו ובדרשותיו. וכן יתנצל על כך שהוא מרבה שנאת חנם ומחלוקת בקרב עדתנו, ופוסל בני עדה כשרים וישרים ויראי ה' מלבוא בקהל, ומלהתקבל בישיבות הקדושות.
כי הוא איש תורה, וראוי שינהג כמורה הוראה גדול ומנהיג נבון, ולא כאיש כיתתי וקנאי.
ד. ומכאן לבקשתך ולשאלתך. אני אבקש שיפרסמו פרק אחד ממאמר קטן שכתבתי בי' בטבת תשנ"ט, לכבוד ספרו של ידידי היקר, הדיין המצוין, הרה"ג אבירן הלוי שליט"א, שביקשני לכתוב דברים לספרו, שעתיד לצאת לאור, על סבא רבא שלו, הגר"י הלוי ז"ל, שלחם בתקיפות נגד הגר"י קאפח ז"ל ונגד משנתו בעניין הזוהר. המאמר שכתבתי הוא "הגר"י הלוי והגר"י קאפח בעבודתם הרבנית המשותפת". והפרק שיפורסם הוא פרק ג', "נהגו כבוד זה בזה", שם סקרתי תעודות רבות, החל משנת תר"ע (1910), ועד שנת תרפ"ד (1924), זוהי תקופת המחלוקת וגם בשנים שהגיעה לשיאה. מן התעודות רואים כיצד נהגו כבוד זה בזה, ומעל לכל, ששניהם, וגם רבנים גאונים אחרים שידועים כמקובלים, חתומים על מסמכי בי"ד, על הוראות, על הסמכות ועל פסקי דין בעניין אישות.
ה. מאותן תעודות נלמד כלל הוראה חשוב, שמשום מה נעלם מהרה"ג רצאבי, או שהוא מתעלם ממנו, והוא, שאם מורה הוראה או חכם בישראל החמיץ, והוא מבזה ומחרף, מחרימים אותו ומרחיקים אותו, ומרחיקים הציבור ממנו, כדי שלא ישתו מים הרעים. ואסור להחניף במצב זה.
אולם אם המורה הוראה או החכם, ידוע כירא ה' באמת, ובעל מידות טובות, שסבר סברה בענייני אמונה, שלדעת הרוב היא מוטעית, ואפילו פסולה, ינסו לשכנע אותו. ואם הוא מחזיק בדעתו, בישרותו ובתמימותו, בגלל שהוא חושב שבכך הוא מגן על קדשי ישראל, יילחמו כנגדו כטועה ולא ככופר.
וחבל, חבל, שהרה"ג רצאבי מתעלם מכלל זה, והוא מתייחס לחכמים כאלה ככופרים, תוך שהוא ממאן לחקור ולדרוש היטב בטרם יפרסם הוראה כזו, שהיא כדיני נפשות (וכך גם אמרתי לו בעבר לפני שנים רבות).
ובהוראתו השגויה (בלשון המעטה) הזאת, הוא מפחיד את חכמי אשכנז וחכמי ספרד, שלא כולם מכירים מחלוקת זו, ויש ראשי ישיבות הנמנעים מלקבל נערים ובחורים יקרים וכשרים, בגלל שהם ממשפחות כאלה. רק בגלל השמועות המגיעות אליהם ומרתיעות אותם. האם אין זה כמו מונע בר...
וגם תלמידיו וחסידיו מתלהמים ומרבים שנאת חנם בגלל הוראת רבם.
ואפילו רבנים, אפילו מבני עדתנו, נרתעים מלשתף ומלהשתתף עם רבנים, שהרה"ג רצאבי מחשיד אותם בכפירה, באופן שהוא מביא רבנים מסוימים לנהוג כתיאור הנביא יחזקאל "כשועלים בחרבה נביאיך ישראל".
אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, ואוי לאחריות הגדולה כלפי שמים, שיש להרה"ג רצאבי, אם הוא לא יחזור בו ומיד, מדרכו זו.
ו. ואשר לבני אותן משפחות, או תלמידיהם, שהם אינם מורי הוראה, ולא בגדר חכמי ישראל, היה לו להרה"ג רצאבי, לפי סברתו, שהם טועים או מוטעים, שלא להרחיקם, אלא לקרבם בלב אוהב, וללמדם את דרך האמת לפי שיטתו.
כי במה הם שונים (לפי הרה"ג רצאבי) ממחללי שבת, ומבועלי נידות, ומכופרים, שכל תנועות התשובה מקרבים אותם באהבה ובהסברה.
ז. לכן כתבתי בתשובתי הקודמת, שלצערי, אני מזהה אצל הרה"ג רצאבי מגמה לייצר "כופרים" כדי "לקנא קנאה גדולה". כי ע"י הקנאות מתרבים החסידים (השוטים), וע"י הקנאות, מושג כבוד גם בעיני חכמי ישראל, מבני עדות אחרות, שלא הכירו את המחלוקת.
וכבר כתבתי וחזרתי וכתבתי, שהרה"ג רצאבי לא זקוק לקנאות מלאכותית זו. כי רק ע"י תורתו, ועם ישרות וכשרות ישיג כבוד שאין למעלה ממנו.
ולהיפך, בדרך זו, הוא גורם לחילול ה', לשנאת חנם, למחלוקת, ולפגיעה בחכמים ובהדיוטות.
וכבר כתבתי שאפילו אליהו הנביא, שקינא קנאת אמת, הועבר מתפקידו ונתמנה אלישע תלמידו תחתיו. וציינתי מה עלה בגורלו של ראש סנהדרין שנכשל בלשון הרע וברדיפת צדיק.
ח. אבל יש דבר שהרה"ג רצאבי טועה בו, כמורה הוראה, בכך שהוא מקבל לשונות הרעים, ומורה על סמך לשונות הרעים. והרי אסור לקבל לשונות הרעים. ורק בבי"ד אין גדר לשון הרע, אם הדיון בביה"ד מתנהל כפי הדין, התובע והנתבע נמצאים יחד בביה"ד, ויש שני עדים כשרים, שאם לא כן, יש חשש שמדובר בלשון הרע.
כלום נעלמה מהרה"ג רצאבי הגמרא, פסחים, קיג, ב, שטוביה חטא (בדבר ערוה), ובא זיגוד לפני רב פפא, כדי להעיד נגד טוביה. ורב פפא ציווה להלקותו, מאחר והוא רק עד אחד, ו"על פי שני עדים יקום דבר", הרי שזיגוד עבר על "לא תלך רכיל" (עיין רש"י, שם).
ואם כן, ילמדנו הרה"ג רצאבי, מה דינו של מורה הוראה שפוסל חכמים והדיוטות, רק על פי שמועות בלי עדים כשרים, ובלי לשמוע את גירסת הנחשדים בפני המחשידים?! ה' יצילנו מן החטאים הללו.
ט. אני סמוך ובטוח שהאמת תנצח. והרה"ג רצאבי יודה על האמת ויתנצל ויקנה את עולמו. בעולם הזה ובעולם הבא. ילמד מהגר"י הלוי ז"ל ומכל חכמי צנעא שהיו בזמן המחלוקת את האמת לאמיתה, וינהג כמותם ובדרכם.
י. הנה שמעתי שקונטרס הדלקת נר יו"ט אזל, ומתכוונים להוציא מהדורה שנייה. זוהי הזדמנות פז, שהרה"ג רצאבי ינקה את הקונטרס מכל הפגמים ויתנצל. ואין לך מעשה תשובה גדול מזה, ומקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים.
גם שמעתי שהוא עומד לפרסם ספר "כבשים ללבושיך", בעניין תורת הנסתר, ותהיה זו תרומה לציבור לקרוא חכמתו בתורת הנסתר. אבל יחשוב היטב, עובר לעשייתן, שלא ישלב בו דברי הסתה, ושנאת חנם, ויכתוב ויפרסם תורת נסתר לשמה, ויזכה למעלות רבות בעיני אלקים ואדם.
ושוב אני חוזר וקורא לכל רבני העדה שנצא במנשר לכל בני עדתנו, כפי שכתבתי בתשובתי הקודמת, ובכך נתאחד ונציל את בני עדתנו.
וה' ייטע השלום בינינו ויזכנו לעבדו באמת, ובזכות כך ניאור באור ה' בעולם הזה ובעולם הבא, כי רק דרך השלום ודרך האמת הן המתכון לכך.

בברכה ובתפילה שהעושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו.

רצון ב"ר יוסף ערוסי הלוי

נספח פרק מתוך מאמרי "הגר"י הלוי והגר"י קאפח בעבודתם הרבנית המשותפת" (לספרו של הרה"ג אבירן הלוי שליט"א, שעתיד לצאת לאור) מתאריך י' בטבת תשנ"ט:
ג. נהגו כבוד זה בזה
הגר"י קאפח, בעצם טיבו וטבעו, היה איש תלמודי מובהק. כל ימיו מילדותו, עסק במשנה ובתלמוד ובפוסקים והיה גדול בתורה, וידוע כמורה הוראה. הוא עסק בספרי הגות רציונאליים, אמונות ודעות לרס"ג, חובות הלבבות לרבינו בחיי, ומו"נ לרמב"ם ועוד. בפסיקתו הוא נטה להחזיר עטרה לישנה ולפסוק כהרמב"ם שהוא מאריה דאתרין של יהודי תימן.
כבר לפני ייסוד ביה"ס, הגר"י הלוי ידע על דעותיו של הגר"י קאפח, שהיו מסויגות מן הזוהר, ומאמונות טפלות, ואעפ"כ הוא מינה אותו כמנהל ביה"ס. והגר"י קאפח אף הוא נהג כבוד בגר"י הלוי, שהרי באותה שנה תר"ע (1910) שבה נוסד ביה"ס, נשאלו חכמי צנעא, ע"י יהודי תימן שעלו לארץ, בענין היתר אפיית מצות בפסח כמנהגם בתימן, בניגוד למנהג הספרדים והאשכנזים בארץ, שאסרו לאפות מצות בפסח. והגר"י קאפח נתבקש להכין תשובה, והוא כתב תשובה להיתר. הוא כתב בין יתר דבריו "ונתוועדנו יחד בחברת מו"ר מארא דאתרא, מ"ו יחיא יצחק הלוי הי"ו". ותשובה זו הגר"י קאפח נתבקש להשיב ע"י זקן חכמי תימן באותו דור הגר"ח קורח (תקפ"ד 1824 - תרע"ד 1944). ולמרות שהוא היה מגדולי המקובלים בדורו (עיין ספר ענף עץ אבות בני ברק, תשנ"ד, עמ' תתקיח), הוא העריך את הגר"י קאפח למרות דעותיו האנטי קבליות.
וכאן המקום להעיר על דברי הקדמתו של ידידי הרה"ג אבירן הלוי, לתשובה ששלחו חכמי צנעא לרב קוק בשנת תרע"א (1911), בענין דברי הגר"י קאפח לגבי חומרות האחרונים וקולותיהם, ובענין מנהגים שהם חומרות כמר וכמר. שלדעתו של הרה"ג אבירן, חכמי צנעא שחתמו על אותה תשובה בודאי שלא היתה דעתם נוחה מדברי הגר"י קאפח, ורק שתקו לשם השלום. ואחרי בקשת המחילה דומה שהוא מתייחס לדברים אלו שנאמרו אז, כפי שהיום מתייחסים אליהם. כי לפנים בישראל, נמצא בדברי הפוסקים הרבה מאוד הסתייגויות מחומרות האחרונים ומקולותיהם, עד שטבעו את הביטויים "וחומרו (וחמורו) יגיד לו" "ומקלו יגיד לו" והנו"ב הסתייג מחומרות הרמ"א בדיני בין המצרים, ומקולותיו בדיני סירכות הריאה. ולגבי מנהגים שהם חומרי כמר וכמר, דלא עביד לא כמר ודלא כמר, יש רבים. ועל דרכי אציין שבשם הגר"א נמסר, שהוא הסתייג ממנהג האשכנזים לעשות את המזוזה באלכסון, כפשרה בין רש"י ור"ת, משום דלא עביד לא כמר ולא כמר. וכאמור יש רבים כאלה, אלא שבימינו הס מלהזכיר, גם כשכוונת המזכיר לשם שמים, ובדרך כבוד. כי הדבר נחשב בימינו, בעיני אלו שלא הכירו את דרכי ההוראה, כדברים פסולים. ובכוונה לא ציינתי מקורות, כי רבים הם, וזיל קרי בי רב.
ובשנת תרע"א (1911) הגר"י קאפח כתב תשובה בשם חכמי צנעא לשאלותיו של הגר"א קוק על מנהגי תימן (אגרתו הובאה ע"י יבנאלי, כדי להסתיר מן הערבים את זהותו של יבנאלי כשליח המשרד הא"י לעלייה). ואותה תשובה נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון דברי הקדמה. והחלק השני תשובות לשאלות שנשאלו. ובדברי ההקדמה כתב הגר"י קאפח לגר"א קוק, שבגלל התעסקות יהודי תימן בספר הזוהר, הם הזניחו את ההתעסקות בתלמוד ובהלכה. ועל אותה תשובה חתומים גם הגר"י הלוי וגם הגר"א כהן, מבלי שהסתייגו מדבריו. ואף שידידי הרה"ג אבירן הלוי, בדברי הקדמתו לאותה תשובה, הניח שאת ההקדמה כתב הגר"י קאפח, בעוד שאת התשובה, ממש, השיבו כל החתומים, והם חתמו רק על התשובה, בכל זאת, גם אם נניח כהנחתו, עדיין האגרת שנשלחה מהם לגר"א קוק, היתה אחת, דברי הקדמה ותשובות. ועל אותה אגרת חתמו גם הגר"י הלוי, וגם הגר"א כהן. כאמור, מבלי שרשמו הערת הסתייגות כל שהיא. למרות שהם ידעו שהאיגרת שהיא חתומה על ידם, נשלחה מהרב הראשי של יהודי תימן וחבריו, למי שהיה אז, הרב הראשי לישראל. אין זאת אלא משום שהם ידעו שני דברים: א) שכוונת הגר"י קאפח היתה לשם שמים, בגין כאבו על מיעוט לימוד התלמוד והפוסקים. ב) משום שהם היו מודעים לכך שבאמת חלה ירידה בלימוד התלמוד והפוסקים. שהרי אין חולק על כך, שבבתי כנסת, רוב יהודי צנעא למדו בשבת (שהוא הלימוד העיקרי של יהודי תימן, משום שהם היו אנשי עמל): קריאה בזוהר, רש"י על פרשת השבוע ושו"ע עם שתילי זיתים. וכלום די בכך?! ומה עם לימוד התלמוד שהוא המקור לכל פסיקה הלכתית? וכבר ציינו שבתימן לא היתה אפילו ישיבה אחת שהיא בשיטה של תורתו אומנותו. ואם כן כיצד היו יכולים להבטיח עתודות של תלמידי חכמים שראויים להורות את ההלכה? ולהכרה במציאות זו, יכולים להיות שותפים חכמים שהם מאמינים בקדושת הזוהר וכמו הגר"י הלוי והגר"א כהן.
על כל פנים בערוב ימי ביה"ס בשנים תרע"ג (1913) - תרע"ד (1914) הגר"י קאפח כבר נתן פומבי לדעותיו והמחלוקת התדרדרה עד כדי התדיינות שני המחנות בפני ערכאות של גוים, מחנה הגר"י קאפח "הדרדעים", ומחנה הגר"י הלוי "העקשים". ואעפ"כ הגר"י הלוי והגר"י קאפח המשיכו לנהוג כבוד זה בזה, והמשיכו יחדיו בעבודתם הרבנית המשותפת, בדאגתם לענייני השחיטה והן בדאגתם לענייני דיני אישות. להלן דוגמאות.
בשנת תרע"ז (1917) שניהם, והגר"א כהן, חתמו על תשובה בדבר היתר אשה לבעלה בגין קינוי וסתירה. בשנת תרע"ח (1918) הגר"י קאפח והגר"א כהן פסקו הלכה למעשה, בדבר קידושי שחוק שנעשו בין איש לאשה. והגר"י הלוי אישר את תשובתם. וחזר הגר"י קאפח והעיר שראוי להטיל חרם על מי שעושה כן. באותה שנה חתמו הגר"י הלוי והגר"י קאפח, על כתב תמיכה ברב יוסף בן הרב אברהם תנעמי, ובו הם אישרו את סמכותו בענין שחיטה ובענין קידושין וגירושין, וזאת לאחר שהיו שהלעיזו עליו, שלא בצדק, שהוא קבל מיאון שלא כהלכה. והגר"י הלוי והגר"י קאפח, קבעו שהמיאון שקבל היה כהלכה.
בשנת תרע"ט (1919) הגר"י הלוי בחן והסמיך כשוחט את סאלם בן יחיא אלוחש מיהודי סדה. ואותו שוחט הלך לגר"י קאפח עם כתב הסמיכה שקבל מן הגר"י הלוי. והגר"י קאפח בחן אותו והסמיכו, וכתב: "וכיון שכבר נבדק אצל הרב החת"ל (=החתום לעיל, = הגר"י הלוי), עליו סמכתי". אותו שוחט הלך עם אותו כתב סמיכה מהגר"י הלוי, ומהגר"י קאפח, לגר"א כהן, והגר"א כהן כתב "ואני בא על החתום וסמכתי על אמונתם". אכן מופלא הוא יחס זה שנהגו זה בזה, למרות שבאותם שנים, המחלוקת היתה בעיצומה. כי העצמה שניתנה למחלוקת היתה בעיקר ע"י תלמידים שלא שימשו את רבותיהם כל צרכם. בעוד שהמנהיגים הרוחניים, שהם המקור למחלוקת, נחלקו רק לשם שמים, וחלקו כבוד אלו לאלו.
כיוצא בדבר בשנת תר"ף (1920) חתמו הגר"י הלוי, הגר"י קאפח, הגר"א כהן והגר"א אלביץ', על כתב סמיכה לרב אברהם בן משה ערוסי מהעיר מחוית, ובו הם מינוהו כמפקח על השוחטים במקומות שונים בתימן, וכן לעניני קידושין וגירושין. ובשנת תרפ"ד (1924) פנו חכמי צנעא הנ"ל בקריאה ליהודי דרום תימן, כדי להזהירם בעניני השחיטה הקידושין והגירושין, לאחר שנמצאו ביניהם שזלזלו ושחטו בלי סמיכה, וחכמי צנעא דרשו שלא ישחט רק שוחט שהוסמך מומחה. והוסיפו "אולם בענין גטין וקידושין מוכרחים המה לבוא אילינו". הרי שעל אף המחלוקת שהיתה ביניהם בענין כשרות ספר הזוהר, ואף שידעו את דעותיהם של הגר"י קאפח והגר"י אלביץ', הם ראו את עצמם כבי"ד לכל עניני ההלכה, לצנעא ולכל יהדות תימן, ובמיוחד לדיני אישות. ואיש לא פסל את רעהו מלישב עמו בדין, ואפילו בדיני אישות!!
כיוצא בדבר מצאנו שאלות רבות ששאל הרב יחיא עומיסי מרדאע את חכמי צנעא, וגם בהן אנו רואים את ההערכה והכבוד שרחשו זה לזה. להלן מספר דוגמאות הלקוחות משו"ת גנזי מלכים לר"י עומיסי. ואסתפק בשתיים מתוך רבות. בתשובה אחת, שהגר"י הלוי השיב לשואל, בפשטות, שמותר לאחד לקרוא בתורה, ולחזור לקרוא בתורה בשנית.
ועל כך הוסיפו הגר"י קאפח והגר"א כהן, על דברי הגר"י הלוי, "שפתיים ישק משיב דברים נכוחים, ואין נזקקים לשוטים לעיולי פילא בקופא דמחטא, ואין צורך להאריך בדברים פשוטים, וזיל קרי בי רב אמרינן ליה".
ובשנת תרפ"ד 1924, כשהמחלוקת בין המחנות היתה בעיצומה, פנה ר"י עומיסי לבי"ד בצנעא, הגר"י הלוי, הגר"י קאפח והגר"י אלביץ' בענין חתם סופר ועד (דיני גיטין), והם השיבוהו כבי"ד, והוסיפו להעיד "וכה עשו בתי דינין שקדמונו. ואין חוששין לדעת התוספות". הנה שוב יש הוכחה שהמחלוקת לא פגעה כלל בעבודתם כבי"ד, ואפילו בדיני אישות!