לפי רבינו ולפי מנהגנו, כשיש זימון המזמן הוא המברך בקול, וכולם שומעים ועונים אמן, ויוצאים ידי חובה לא רק מדין שומע כעונה, אלא בגלל שבשעה שאחד מברך לכולם, מדין זימון, הם חבורה אחת, ואז הדבר נחשב בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה, ובבחינת ברוב עם הדרת מלך.

בשו"ע יש הסכמה עם דין זה אבל מרן ציין חשש, אמתי, שיש שומעים את הברכה ומסיחים דעתם ממנה, במהלכה, ואז אינם יוצאים ידי חובה. ולכן המליץ שכל אחד יברך בלחש. והרמ"א המליץ שכל אחד יסיים את ברכתו שלוש תיבות לפני המברך (ודרך אגב המצאה זו אין לדחות, כי אין זה דומה לתפילה בציבור, שמארי דחה הצעה כזו, כי בתפילת ציבור יש צורך להתפלל עם הש"ץ מילה מילה).

אמנם מארי וחכמי תימן המליצו לשמור על מנהג אבותינו שכשיש זימון, כולם ישמעו הברכה מהמברך. ויענו אמן. אבל כשיש רק שניים, ואין זימון, אף שהשומע ועונה אמן יוצא ידי חובה, עדיף שכל שאחד יברך לבד בלחש יחד עם המברך, אבי המשפחה, כדי שלא יסיח דעתו וכדי להתחנך לברך, מאחר ואין חבורה של זימון.