שבע בן בכרי מורד במלכות היה ונתחייב מיתה. אי הסגרתו היתה עושה את בני העיר כמורדים במלכות ואז דינם כולם למיתה. משום כך הרגוהו, והשליכו גולגלתו, כדי לסלק את הסכנה שריחפה עליהם, בגללו. כלומר שבע בן בכרי נחשב כרודף אחריהם, משום שסיכן אותם. עולא בר קושב, נאמר בתלמוד הירושלמי, תרומות, ח, ד, נתבע למיתה ע"י המלכות (=רומי), נמלט ללוד. האויבים איימו על אנשי לוד שאם לא יסגירו להם את עולא בר קושר, יהרגו את כולם. ורבי יהושע בן לוי שכנע אותו שיסגיר עצמו לאויבים, כדי שלא יהרגו את בני העיר. ולכן נפסקה ההלכה, רמב"ם, יסודי התורה, ה, ו, שאם גויים תובעים מיהודים להסגיר להם יהודי, אין להסגירו, אף שהם מסתכנים, אלא אם כן נתחייב מיתה אצל המלכה, כמו עולא בר קושב, וגם במקרה כזה זו הלכה ואין מורין כן. כי מי יודע מה טיב דין המלכות. לא כשבע בן בכרי שנתחייב מיתה ע"י מלכות בית דוד, שפעל כדין ממש. ועניין תאומי סיאם אינו דומה כי כל אחד מסכן את תאומו. ולכן קשה להכריע את מי יחיו ואת מי ימיתו. אלא אם כן הרופאים קובעים בוודאות שאחד מסוים בוודאי יחיה. ולא כן זולתו, שאין לו כל המערכות של הכוחות לחיות.