א. בדברים שנאמר בהם דבור או שינון או להפליא בשפתיו יש צורך בדיבור ממש. לכתחילה צריך שישמיע לאוזנו ובדיעבד לפחות שיחתוך המלים בשפתיו אף שלא השמיע לאזנו. כך הדין בק"ש (רבינו, ק"ש, ב, ח, אות כב). וכך הדין בנדרים ושבועות (דברי מארי, ברכות, טו, ו, אות כא), וכך הדין באיסור לדבר דברי חול בשבת, שדוקא דיבור ולא הרהור, דברי מארי, ק"ש, שם.
ניתן גם לשמוע את ההלכה באתר נצח ישראל.
ב. בברכות, מאחר ולא נאמר בהם דיבור או שינון או הפלא בשפתיים, הרהור כדיבור. ולכן אם הרהר ברכה בלבו – יצא, רבינו, ברכות, א, ו, ואות כא. ובכל המקרים הנ"ל, אין להרהר בלב פסוקים או שמות ה' או ברכות בבית הכסא או בבית המרחץ, רבינו, ק"ש, ג, ד.