שלום לרב

אני בן 28 ונשוי כבר מעל 6 שנים וברוך השם יש לי ילד מקסים בעל תכונות נהדרות ויושרה פנימית שנותן אור בבית.
אשתי ואני שנינו בוגרי מוסדות תורניים חשובים "על תיכוניים"
נקרא לזה כך,ומאוד שואפים להתקדם בשאיפותינו הרוחניות.
מתחילת הנישואים ועד כשנה וחצי לאחר מכן הכל הלך כשורה גם בתחום האישי וגם הזוגי-עד שנולד לנו הילד,ועברנו להתגורר ליד ההורים.לצערי מאז אשתי התחילה להתנהג כלפיי בחוסר כבוד וזלזול עמוק והיה נראה
כאילו רצתה להתנער מלידתו והטילה מטלות על כל הסובבים אותה תוך כדי איומים,טון גבוה ודיבור מזלזל.
גם בתחום המיני מאז היא כמעט ומתנגדת לקיום יחסים
ואף דוחה אותי בכל פעם,לא משתפת פעולה ואף לא טורחת לטבול בזמנים שהיא צריכה ולפעמים בכלל לא.
ולא נראה שזה אפילו מפריע לה.
אני משתדל להתנהג אליה אחרת ולנסות כל פעם לקרב אותה אלי ולפעמים נראה שאחנו די מסתדרים בתחום החברתי ביננו עד שפתאום מגיע משפט מבזה ממנה או עד שזה מגיע לרצון שלי לקיים יחסי אישות עימה.ואז שוב אנחנו
בקרירות יחסים.גם בנוגע למטלות הבית היא כמעט ואינה דואגת לי אלה לעצמה ולילד(כגון כביסה וכד’). יש משהו מאוד ציני ומתנשא בהתנהגות שלה ולצערי יש לכך מקורות
מהבית בו גדלה.היא כמעט ואינה קשובה אליי.
אני מרגיש לפחות שכבר קשה לי להילחם על הקשר בפן הזוגי שלו,כלומר בפן החברתי ביננו רוב הזמן הכל זורם,אבל
בין אשה לגבר נשואים קיים גם הפן החשוב לא פחות בתחום
המיני ופה כפי שכבר תיארתי הכל רמוס.
כמה שלא ניסיתי לדבר איתה,לקנות לה,ולהפתיע אותה, והיא עדיין נשארת באותו יחס לא מכובד אליי.

וכאן הנקודה החשובה שעליה רציתי לדבר כי כאן ההשלכות
הכי חמורות לגביי.
מעצם היותי גבר בכלל ונשוי בפרט יש לי צרכים מיניים בריאים מובנים בהחלט ומיותר להסביר זאת. וכמובן גם את המצווה של קידושין שבין היתר באה לשם התרת אישות וצרכים אלו של גבר ואשה - כבר קיימתי בגיל צעיר ובקדושה.
ולצערי מניעת אשתי ממני יחסים אלו ודחייה שלה אותי כבר כמה שנים(בהם מס’ הפעמים שקיימנו יחסי אישות כמעט וניתן לספור בשני ידיים) ולא פחות חשוב מכך אם לא יותר היחס הכללי המבטא זלזול שלה כלפיי גורמים לי להגיע למצבים קשים של הימצאות בדחפים מיניים בריאים כמובן אך ללא פרטנרית שלה הרי התחייבתי בחופה וקידושין וזה מצב אבסורדי.
לא אחת שאני מנסה להסיט את מחשבותיי מדחפים אלו
מנסה,ומנסה אך לא ניתן לעשות זאת לנצח אני מוצא את עצמי במצב של הוצאת זרע.לפעמים זה בגלל צורך גופני ורפואי פשוט שהזרע מתרבה לבדו וכמו שאומר הרמבם: "רפואה לו שיבעול", ולפעמים מתוך לחצים נפשיים ודחפים שמצטברים שיחסי אישות תקינים עוזרים לנקותם ובהיעדר אלו הם רק מצטברים בנפש.אני חייב לציין גם שברגע שגבר מתחיל לקיים יחסי אישות סדירים המערכת המינית שלו עובדת כמו מכונה וכשנמנעים מקיום יחסים המערכת מבחינתה ממשיכה לעבוד וזה לפעמים מייסר מאוד.
אני מנסה מאוד להתגבר בכל מקרה על מצבים אלו כי זה מאוד מתסכל אותי זה כמו לולאה אינסופית שגם נקודת יציאה אין בה כיון שאשתי כמעט ויוצרת את אותה לולאה אצלי.אני מרגיש שזה מאוד מרחיק אותי מהדרך בה רציתי ללכת והיא דרך ה’, אך כפי שכבר כתבתי גם נק’ מוצא מהלולאה הזו אני לא מוצא. חשוב לי לדעת שזו רק הרגשה שלי אבל הקב"ה לא באמת מנדה אותי בגלל כל הגורמים לבעיה שלי. זו לא עוד בעיה של בחור צעיר שעוד לא נשא אשה.
כאן עשיתי הכל "לפי הספר" והשתדלות עד אין קץ אבל
זו לולאה שבאמת אין לי את הידע והיכולת לצאת ממנה.

מה דעתך על המצב בו אני נמצא?
האם האיסור של הוצאת זרע שבו נכשלתי קיים או שזהו תהליך טבעי?(כמובן שאני ניסיתי להימנע עד קצה גבול היכולת).
האם הלכה מכירה בצורך הגופני הטבעי של גבר נשוי
שמסיבה זו או אחרת אין לו את האפשרות לקיים יחסי אישות
עם אשתו?

אני חייב לציין שוב שבפן החברתי ביננו רוב הזמן יש תקשורת טובה.

אודה לרב אם יוכל לסייע לי בנושא.

תודה רבה וסליחה על האריכות.