הדבר פשוט שלפי רבינו יש איסור, ואפילו איסור תורה, אמנם היו שסברו, שהאיסור הוא רק דרך עבודה והקטרה, אבל כל מי שמשווה את דברי רבינו גם בהל' ע"ז, וגם בפיהמ"ש, פרק חלק, וגם במו"נ, יגיע למסקנה שונה.

לעומת שיטתו של רבינו, שהיא ברורה באיסורה, יש שיטות שנשענות על מקורות אגדיים ומדרשים,
ולפיהם, לכאורה היו שפנו בתפילותיהם, לאבות האומה, או לגרמי השמים ולמלאכים. וחילקו חילוקים שונים, באילו מקרים אסור, ובאילו מקרים מותר.
לכל הדעות אין יותר נעלה ומועילה היא תפילת האדם אל ה' ישירות.

לאור הדברים הנ"ל, מי שהרמב"ם הוא מרא דאתרא שלו, לא יאמר, כמובן, שאם הוא מתפלל בציבור שנוהגים לומר, ואם ימנע לומר, הדבר יגרום למחלוקת, שלא יאמר קטעי הסליחות שבהן יש אותן סליחות בעייתיות כי גדול הוא השלום, ובוודאי שלא יזלזל באומריו, כי יש להם על מי לסמוך.

אולם אפילו מי שאין הרמב"ם רבו, הרי בימינו נוהגים לחשוש לדעות מחמירות, בכשרות, בשבת, ועוד, מדוע לא יחושו לשיטת הרמב"ם. שהרי אין מצוה או חובה לומר דוקא סליחות אלו. והמתירים רק לימדו זכות על הנוהגים לאמרן.
ולפי כל שכל ישר, יש להעדיף סליחה, נקייה מספיקות, על פני סליחה, שיש בה ספיקות.
זאת ועוד. בימינו, בטרם זכינו לסנהדרין, רבינו פסק, ממרים, פרק ראשון, שבזמן הסנהדרין עד שלא הוכרעה ההלכה, או בזמן שאין סנהדרין, ואין אנו יודעים כמו ההלכה,
כי זה אומר בכה, וזה אומר בכה, בספק של תורה. יש לנהוג לחומרא, ספיקא דאוריתא לחומרא. וגם לאלו שסוברים, שאם יש איסור, האיסור הוא מדרבנן, הרי אנו בימינו מדלגים, כי לא אומרים שלוש שעות סליחות כאבותינו.

ואם כן, כלל גדול הוא לא שביק איניש היתירא ועביד איסורא.