כידוע, עפ"י כללי הדקדוק, כאשר מיתוֹספת אות שימוש (בכל"ם) לתיבה הפותחת ביו"ד המנוקדת בשווא, אזיי אות השימוש תהיה בחירק, והשווא שביו"ד מתבטל, כגון: יְרוּשָׁלַיִם, אבל "בִּירוּשָׁלַיִם" (ללא שווא ביו"ד), וכן יְמִינוֹ, אבל "מִימִינוֹ". עם זאת, נמצאו במקרא שתי צורות "סוטות" מן הכלל הנ"ל, כדלהלן: "ורבים מִיְּשֵׁנֵי אדמת עפר" (דניאל יב,ב), וכן "מִיְּרשתך" (דה"ב ב,יא). בזיקה לשאלתך, יהודי תימן גורסים בתפילת שחרית "מִיְּמוֹת עולם", שלא עפ"י הכלל שהוזכר, אלא ע"ד שתי הצורות שהובאו לעיל מן המקרא. ראוי שנזכיר, כי הניקוד "מִיְּמוֹת עולם" הוא המשמש בתכּאליל עתיקים, כגון תכלאל קדמונים, תכלאל שבזי, תכלאל שנעתק בידי מהרי"ץ ועוד (לא כן בסידורי אשכנז וספרד שעמדו לפניי). עיין עוד "במנחת – שי" לדניאל יב,ב ומה שהביא שם משמו של הרד"ק ותרווה צימאונך.