ההלכה בפי"ב, י, עוסקת בדין מוציא מרשות היחיד לרה"ר, או להיפך, בדרך של זריקה, או הושטה, והיא מלמדת אותנו, שגם זריקה, מרשות לרשות, וגם הושטה מרשות לרשות, יש לה דין הוצאה, וחייב.

אין הלכה זו עוסקת לא בהושטה מרשות לרשות, ורשות אחרת באמצע, ולא בזריקה, מרה"ר לרה"ר, ויש רה"י ביניהן, ויש שתי אמות ברה"ר מכאן, ושתי אמות ברה"ר מכאן.

לעומת זאת, ההלכה שבפטי"ג, יח, עוסקת בזרק מרשות הרבים לרשות הרבים, ורשות היחיד באמצע, שפטור, מאחר והחפץ הנזרק לא נח ברה"י. אלא רק עבר באוויר רה"י, מעל שלושה טפחים מן הקרקע, שאין בנסיבות אלה גדר של הנחה, והזורק זרק החפץ מקצה רה"ר, דרך רה"י, ותחילת רה"ר הגובלת בצד השני של רה"י - שבמקרה זה, אין לחייבו, כמוציא מרה"ר לרה"י, כי החפץ לא נח ברה"י. ואין לחייבו. כמוציא ארבע אמות ברה"ר, כי הוא זרק החפץ בסוף רה"ר, דרך אויר רה"י, לתחילת רה"י, ואין בשתי רה"ר כדי לצרף לארבע אמות, ולחייבו מדין מעביר ארבע אמות ברה"ר.

וההלכה שבפי"ג, יט, עוסקת באדם שהעביר חפץ ארבע אמות ברה"ר, שתי אמות ברה"ר שלפני רה"י, ושתי אמות ברה"ר שאחרי רה"י, שבמקרה זה אע"פ שהחפץ לא נח ברה"י, מצרפים את שתי האמות מהרה"ר הראשונה, ושתי אמות שברה"ר השנייה, ומחייבים אותו מדין מעביר ארבע אמות ברה"ר.