. זהו הדין. התורה אסרה רק דם איברים שפירש החוצה מן הבשר. היא לא אסרה דם שבבשר ושאין לו אפשרות לפרוש מן הבשר, כגון שנצמת בתוך הבשר.

2. כן, שהרי בחולין, קיא, א, נאמר שכבה בר רב הונא נזדמן לבית רבה בר רב נחמן, והגישו כבד שהיה דם בסימפונות (דבר שהוא אסור), ותמה עליהם, והם שאלוהו כיצד ניתן להכשיר כבד באופן שלא יהיה דם בסימפונות, והשיבם: שיש לקרוע את הכבד שתי וערב ולתלותו בתנור ושהחתיכוים כלפי מטה, כדי שהדם יזוב בצלייה, עיין רש"י, שם. ועיין תוס' שם, ד"ה כחברויי, שהבחינו בין צלייה לאכילה, שבוודאי צולים כראוי, ואין צורך שחיתוכים יהיו למטה. ובין צלייה לצורך בישול, כלומר שמהבהבו באור (כלשון רבינו, מאכ"א, ו, ח), ואח"כ מבשלה, שכיון שצלייה זו אינה גמורה, יש צורך שחתוכי יהיו כלפי מטה, כדי שהדם יזול מן הסמפונות, החוצה.

3. על זה רמזתי בתשובה הקובעת, שהם גדרי צלייה. צלייה לבישול, כי בהבהוב באור, וא"כ בישול. וצלייה גמורה, לאכילה, שאז הצלייה צריכה להיות מושלמת, כלומר שכבר אין בה דם זה, כשחותכת את הצלי, כדי לאכלו.

ועיין בדברי מהרי"ק ז"ל, שם, מאכ"א, ו, ז, אות יא, שאבותינו נהגו להחמיר, שאפילו לבישול צלי הכבד צלייה גמורה.

4.א. אין לעשות כן.

ב. עשה כן, אם לא חתך החתיכה, אלא היא נמלחה בשנית, כמות שהיתה בתחילה, אין לאסרה.

ג. חתכה, ואח"כ מלחה, לפי מארי, נאסרה.