לא הבנתי את שאתך. כי רבינו, פ"ט מקוות, הל' טז, כתב: היו הזוחלין מן המעין מתערבין עם הנוטפין ממנו.

"אם רבו הזוחלין על המנטפין - הרי הם כמעין לכל דבר. ואם רבו הנוטפין על הזוחלין, וכן אם רבו מי גשמים על מי הנהר, אינן מטהרין בזוחלין (=כמעין), אלא באשבורן (=כמקווה) לפיכך צריך להקיף מפץ, וכיוצא בו באותו הנהר (=שנתערבו בו מי גשמים, ורבו על מי הנהר המקוריים, שמקורות ממעיינות), עד שיקווה המים (=כדין מקווה שנתהווה ממי גשמים) ויטבול בהן. וכך פסק מרן בשו"ע, יו"ד, ר, ל, ב.

ועתה, איני יודע לאיזה מדברי הט"ז, על אותו סעיף אתה מתכוון. אם לט"ז, שו"ע, שם, ס"ק ג, שהתמודד עם קושיית התרומת הדשן, ואמר, שיש וריבוי נוטפין פוסל, כגון בנהר פרת, שמימיו מתמעטין בקיץ, וכשמגיע לבבל, שם הוא כבר אינו נמשך מכח המים המקוריים שלו, מי המעינות, אלא מן הנוטפין, שאע"פ שבחורף מימיו מתרבים ממי נוטפין, שם, הוא מעולם לא היה בגד זוחלין.

ולזה רבינו יסכים.

ואם כוונתך לס"ק ד, שכתב שיש להחמיר שלא לטבול בנהרות, מטעם שמא יבא שם, מי שמים ומפשרת שלגים, ואלו דינו שיטהרו רק בקבועים, ואל בזוחלין כדי מעיינות. הרי מבחינת העקרון הרמב"ם יסכים, אך ספק אם יסכיםלהחמיר, ולאסור רק מחש ששמא יגיע למציאות אחרת, כדלעיל.