דילוג לתוכן העיקרי

החובה להתדיין בדיני ממונות בדין תורה

שאלה

שלום
קראתי את המאמר שלך בגיליון 110 של 'אמונת עיתך' ושמחתי על הכיוון החיובי של הדברים המבקש לראות את הדרך לתיקון במקום להתעסק בפלפולים בדבר היתר ההתדיינות בדיני ממונות בבתי משפט, אבל עדיין אני מתקשה לקבל את הסתירה שקיימת בציבור המכונה "דתי לאומי" וגם באה לידי ביטוי במאמר זה.
בתחילת המאמר כתוב "אין מדינה יהודית בלי משפט התורה. אף ששמחים אנו בתקומת מדינת ישראל, מיצרים אנו שמדינת ישראל הפנתה עורף למשפט התורה"
לכאורה, אם משפט המדינה היום הוא לא משפט התורה אז המדינה היא לא יהודית כי "אין מדינה יהודית בלי משפט התורה", ק"ו אם אנו קוראים לבתי המשפט של המדינה "ערכאות של גויים". אז מדוע אנו שמחים בתקומת מדינת ישראל? הרי היא לא יהודית.
ובהמשך כתוב "הרי שחובה על כל יהודי הנאמן לעמו, לתורתו ולמדינתו, לעשות כל שלאל ידו כדי ..., משפט התורה בדיני ממונות ייהפך לשיטה משפטית אלטרנטיבית למשפט המדינה, שתתחרה בו באופן חיובי ומעשי. מהלך זה אינו נוגד את הכרתנו במדינה, "
ולכאורה שוב סתירה שהרי עיקר שלטונה של המלכות מבוסס על המשפט כמו שנאמר "מלך במשפט יעמיד ארץ" ו "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו" וכמו שכותב הרב שאול ישראלי בעמוד הימיני (סימן ג' פסקה ו') שהרי בתפקידי המלך מונה הרמב"ם "לעשות משפט" (ה' מלכים פ"ד( ..... ומכח שררה זו שכוללת גם את ענין המשפט וכנ"ל יש לו למנות שופטים" ואם מבקשים אנו שיטה משפטית אלטרנטיבית ובתי משפט אלטרנטיביים מכיוון שאנו פוסלים את משפטי המדינה אז אנחנו בעצם מערערים על הלגיטימיות של המדינה.
אשמח לשמוע כיצד הדברים מתיישבים

בברכה

תשובה

יקירי, שמחתי לקרוא את הערותיך המושכלות. יישר כוחך!

ואעפ"כ, אין סתירה בדברי.

מבחינה עקרונית, אין מדינת ישראל מדינה יהודית לכל דבר ועיקר, בלי שמשפט התורה יהיה משפטה הנוהג הלכה למעשה.

אולם מבחינה מעשית, היהדות של כלל ישראל, וכן של מדינת ישראל, היא מתהווה בהדרגה. צא וראה. בימי אחאב ואיזבל, רדפו את נביאי האמת, השליטו במקומם את נביאי הבעל, העם התנהל לפי נביאי הבעל, והתרחק מאמונתו בה', שהיא האמונה המרכזית ביותר של היהדות בהר הכרמל, אליהו הנביא זעזע את העם, עד שהצליח לגרום להם לקבל עול מלכות שמים, ה' הוא האלקים.

ואליהו לא הסתפק בכך, ואמר להם, שלא לפסוח על שני הסעיפים, ואני מניח שהחזרת העם בתשובה, לחיק היהדות המעשית, לא נעשתה בזמן קצר.

וכך בימינו, עמנו נמצא בתקופה שרבים מבני עמנו נמצא במשבר אמוני קשה, וראה זה פלא, דוקא הרחוקים מתורה ומצוות הם שיזמו שיבת העם לארצו, וייסוד המדינה כמדינה יהודית.

אמת, שמושגי היהדות שלהם מעטים, וגם לא מקוריים, כך לדוגמה, הם החיו את השפה העברית, אך יש והם חילנו אותה, וכן נקבע חוק שעות עבודה ומנוחה, שאין להעסיק יהודים ביום שבת, שהוא בודאי רחוק מאוד מאיסור לא תעשה כל מלאכה. וכן נקבע יום הכיפורים כיום שבתון, למרות ששבת חמורה ממנו ועוד ועוד.

משום כך אסור לנו לפסול את ההוויה הלאומית הזו, אלא עלינו להשפיע עליהם מקסימום ככל האפשר, אבל בשום שכל, ובדרך מקרבת, ומבלי לנוח ומבלי לשקוט, עד שחותם היהדות יוטבע במדינה, יותר ויותר ככל האפשר, עד יבוא משיח צדקנו.

אסור לנו לחזור על הטעות שטעינו, בתקופה של טרום מדינה, בה חלקים גדולים מהיהדות הדתית, ובעיקר החרדית, לא היו שותפים בהקמת המדינה ובעיצוב דרכה, והיו שאפילו התנגדו לה.

הנה הרב הרצוג ז"ל, שהיה הרב הראשי לישראל, ראה בתקומת מדינת ישראל חסד אלוקי, לשמירת הקיום הפיסי של עמנו, אחרי השואה הנוראה.

אבל הוא שאף יותר ויותר להטביע חותם על הצביון הרוחני של עמנו, ושל מדינת ישראל, ובהרבה מקרים לא בהצלחה, ולא בגללו, אלא בגלל שלא השכילו כל הכוחות הפוליטיים הדתיים, חרדים ודתיים, להתלכד, ולדרוש דברים אלמנטריים ביניהם משפט התורה, ובשלב ראשון דיני ממונות כתנאים אולטימטיביים.

הרי לא היתה קמה ממשלה, בלעדי כח פוליטי, שמשקלו ב 30%  או יותר בלעדיהם.

אלא לצערנו, הכוחות הפוליטיים הדתיים והחרדים פעלו כל אחד, בנפרד, לצרכים הסקטורייליים שלהם.

ולכן עלינו לפעול לליכוד הכוחות, סביב דרישות יהדותיות אלמנטריות וביניהם משפט התורה בדיני ממונות, כדי שנתקדם יותר ויותר למדינה יהודית יהדותית.