לק"י ד י"ט ניסן תשע"ח
כבוד הרה"ג רצון ערוסי שליט"א
כנהר שלום
כתב מארי בהלכות חמץ ומצה פ"ב הל' ב אות ב שלמרות שמלשון רבנו "פ"ג הל' ז משמע אמנם שצריך להוציא בשפתיו, אך העיקר כפי שכתב כאן שיסלקנו מלבו לגמרי." ולכן ברור מה שהסביר רבינו בפי"א ברכות הל' [יז] (טו) שמברך על בעור חמץ, ולא לבער, "שמעת שגמר בלבו לבטל נעשת מצות הבעור קודם שיבדוק".
אולם לי הקל לא ברור איך הנ"ל עולה בקנה אחד עם "הבודק צריך שיבטל" (פסחים ו ע"ב) שפירש מארי (פ"ב חו"מ אות ג בעמ' רסא) "היינו אומרים כיון שקיים מצוה דרבנן וביערו ובדק ולא נותר מאומה בשביל מה יבטל הלא דבריו לבטלה קמ"ל דאע"פ כן יבטל לקיים עיקר מצוה של תורה שלא תבא מצוה דרבנן כלומר העדרת החמץ ותהפוך את מצות התורה לבלתי צריכה ושאין לה מקום."
וכי עוקרת בדיקה דרבנן לבטול דאורייתא שכבר נעשת לפני כן (כדברי רבנו בהלכות ברכות)?! ומה צורך יש אח"כ לאמירת הבטול בשפתיו עד כדי כך שבלעדיה היתה נחשבת ההשבתה דאורייתא לבלתי צריכה ושאין לה מקום–כאלו לא גמר בלבו לבטל החמץ מלבו (פ"ב חמץ ומצה הל' ב) שזה "העיקר" (אות ב), וכאלו לא "נעשת מצות הבעור קודם שיבדוק" (הלכות ברכות)? ואיך כדברי מארי מקיים "עיקר מצוה של תורה" באמירת הבטול אחר הבדיקה (פ"ב חו"מ אות ג בעמ' רסא) אם כבר קיים עשה דהשבתה קודם שיבדוק?
(כמובן ששאלתי מתיחסת לנוסח הבטול–באיזה נוסח–שאמרים אחר הבדיקה, ולא לבטול הנוסף שנוהגין לבטל גם ביום י"ד שאין לכך צורך לפי דברי מארי בפ"ג אות טו.)
תלרו"ט