ה' לסדר "ועשו בגדי קֹדש... לכבוד ולתפארת"

לשואל היקר, שלום וישע רב!

חז"ל קבעו כי "שוק באשה ערוה" (גמ' ברכות כד ע"א. וראה רמב"ם איסורי ביאה כא, כא ושו"ע אהע"ז כא, א).
כידוע, השוק הוא חלק הרגל שמהברך ועד לעצם הקרסול, וממילא עליו להיות מכוסה.
מסיבות שאין זה המקום לפרטם, החליפו מקצת מפוסקי אשכנז בשגגה בין ה"ירך" ל"שוק" וסברו שדי בכיסוי הברך, אך כאמור מדובר בשגגת הוראה.

מה עוד שבפועל גם נשים שמשתדלות לכסות את הברך, פעמים רבות לא עומדות בכך בכל תנוחה ובכל עת, והדברים ידועים לכל השופט את המציאות ביושר.

והאחרון הכביד - אפנת השחץ הנקראת בשם "מיני", כאשר הבד עולה מעלה מעלה הרבה מעבר לברך, כמעשה הגרועים שבאומות העולם...
על כן יש לומר באופן ברור ובלא משוא פנים כי מנהג אמותינו הקדושות לכסות את הרגל עד לעצם הקרסול מבלי לחפש פרצות דחוקות וקולות מפוקפקות - הוא המחייב, הוא הראוי והוא גם המכובד והנאה באמת לבנות ישראל.

[חומר למחשבה לנבונים: כיצד ייתכן שבנוגע לפרטים רבים (כיסוי הרגליים, מִפְתָּח הצוואר, גִּזְרַת הבגד וצמידותו) סגנון הלבוש של הגברים צנוע יותר מזה של הנשים??? ומה זה אומר על כוונותיהם ומגמותיהם הנסתרות - ואולי הגלויות - של מעצבי ה"אפנה"??? והרי ברור לנו כי ה"מדים" משפיעים על ה"מידות", והסגנון החיצוני מעצב את האישיות פנימה!!!].

דווקא בדור תהפוכות זה, גדול מאד שכר המקפידות על צניעות אמתית ומלאה - בזה (זיווג הגון, קדושה בבית וממילא גם בנים ובנות יראי ה', עוסקים בתורה ובמצוות) ובבא.

בשולי הדברים אוסיף כי כל האמור לעיל חשוב שבעתיים כאשר מדובר בדמויות המהוות מודל לחיקוי עבור הנערה המתבגרת (אימא, מחנכת, מורה מקצועית, מדריכה בתנועת הנוער, רבנית, אשת ציבור וכו'), ועל כן רב שכרה של המתחזקת ומתוך כך גם מחזקת אחרות עמה בעצם הופעתה, בבחינת "אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" ועם זאת "בכל הארץ יצא קַוָּם ובקצה תבל מִלֵּיהֶם" - ואשרי המקדשת שם שמים בכל הליכותיה.

בברכה נאמנה,