1. אין תימני שנוהג בכל הדברים כמו הרמב"ם, כי יש מנהגים קדמונים שאינם כהרמב"ם ונשארו כמנהגי תימן. וגם לאחר שנהגו כהרמב"ם נקלטו מנהגים, אפילו אצל הדרדעים, שאינם כמו הרמב"ם, כמו היוצר של שבת, קדושת כתר, כל נדרי ועוד. אלא שהם נוטים להיות אדוקים יותר למשנתו של הרמב"ם.
2. אינני מכיר את כולם, אבל מתוך היכרותי עם רבניהם בארץ, למדתי להבין, שהמאבק העיקרי שלהם בתימן היה בעיקר בשני דברים:
א.לימוד גמרא ופוסקים שנדחה לקרן זווית.
ב. לדקדק בהלכה ובקיומה. ולברר המנהגים, קדמותם והתאמתם להלכה, כפי שגדולי הפוסקים בישראל נהגו לעשות כן.
3. אולם המחלוקת בתימן גלשה מעבר לדברים הללו, גם בגלל עניינים פוליטיים ואישיים, והיא הגיעה לצערנו, גם לעניין כשרות ספר הזהור. בשיחתי עם מורנו הרב יוסף קאפח ז"ל אני יודע שהוא הסתייג מעניין זה, והצטער שהמחלוקת גלשה גם לעניין זה. והוא בעצמו ציטט לא אחת מספר הזוהר. אבל הוא לא נמנע כמו גדולי הפוסקים להסתייג ממנהגים של מקובלים שאם לדעתו הוא סותר את התלמוד. ומאחר ובארץ חלה התפקחות בין המחנות. וכולם למדו בישיבות, וכולם היום מעמידים במרכז הלימוד את התלמוד והפוסקים, הרי שעניין כשרות ספר הזוהר כבר לא מוטל בספק אצל רובם המכריע. ואין שום איסור להתפלל בבתי כנסת כאלה. ואין איסור לנהוג כהרמב"ם. שאם יש איסור לנהוג כהרמב"ם, הרי אלה מאבותינו שנהגו כהרמב"ם, לרבות הרבה מעדות המזרח, ועברו לנהוג כהשו"ע הן עבריינים חס ושלום.