עיין סנהדרין, עב, א - ב, בדין גנב שבא במחתרת, שיש חזקה שאין אדם מעמיד עצמו בשעה שגונבים את ממונו, והוא ימנע מן הגנב לגנוב את ממונו, ולכן קבעה התורה שאם ברור לנגנב, שאם ינסה להציל את ממונו, הגנב עלול להרוג אותו, אז מתקיים הכלל, הקם להרגך השכם להרגו. ואין לגנב דמים. ולפי הרמב"ן, שמות, כב, ב, אין לנגנב חיוב לא בבי"ד של מטה ולא בבי"ד של מעלה. אבל אם הנגנב יודע שאותו גנב לא יפעיל כח כנגדו ולא יהרגו, ובכל זאת הנגנב הרגו לגנב, חייב עליו. ולפי זה כל שיש לו לנגנב ספק, מכלל דין שמים לא יצא. ואם כן, בוודאי שאדם שנקלע לריב על רקע כספי ומחמת התיגרה נהרג יריבו, אף שבית המשפט פטרו, צריך הוא להצטער על שהגיע לכך, ולפשפש במעשיו. אלא אם כן ברור היה לו, שיריבו התכוון בוודאות להרגו על רקע הסכסוך הכספי. ולכן טוב יעשו ידידי האיש הזה אם ישכילוהו שעוון שפ"ד ואפילו בשוגג, הוא עוון חמור, שיש עליו עונש גלות, כדי שיתכפר לרוצח בשגגה. מותר לבקש ממנו שיסייע ליבור, ואדרבה להנחות אותו, שיראה בדברים אלו ואחרים כפרה לשפ"ד שנקלע אליה, גם בניגוד לרצונו. והוא רחום יכפר עוון.