1. לפי הרמב"ם לא יברך.
2. לפי הרמב"ם, ע"ז, יב, י, האיסור הוא רק כשצובע שיער לב, לשחור. ולפי הטור, יו, ד, קפב, ט, מי ששערו שחור וצבעו לבון, חייב אפילו בשיער אחד. והיתה נוסחה בטור, שבה היה כתוב שכן כתב הרמב"ם, והב"י, שם, כתב שאותה נוסחה אינה נכונה. כי האיסור הוא רק לצבוע שיער לבן לשחור, כדי להראות בחור, ומשום נוי. אבל לצבוע שיער שחור ללבן, מותר לכתחילה. אבל הפרישה שם, קיים נוסחת הטור. ועכ"פ השו"ע, יו"ד, קפב, ו, פסקו המחבר והרמ"א שאסור לצבוע שערות לבנות לשחור. וכתב הט"ז, שם, ס"ק ז, שלצבוע שיער שחור ללבן מותר לכתחילה. כפי שכתב הב"י שנפלה טעות סופר בטור. ונראה שאותם בחורי ישיבה שצובעים שערם השחור ללבן לקראת פורים, גם לפי הטור הם מותרים לעשות כן, כי אינם מתכוונים לנוי רק לצורך שמחה, עיין שו"ת שרידי אש ח"ב, מא.
3. הנה למרות האמור בשו"ת אבני נזר, או"ח, מא, לענ"ד הרמב"ם לא הצריך עשיית דין לשם כתיבת סת"ם, ולא הכנת קולמוס לשם כתיבת סת"ם. ולכן אין בהם קדושה. ואע"פ שמשתמשים בהם בשביל תשמיש קדושה, הרי תשמיש דתשמיש שרי. וכל שכן אלו שמשמש, דבר שטרם הושלם. ולא מצינו שהכלים והחומר שמעבדים בהם העור לשם ס"ת כתפילין, צריכים לנהוג בהם קדושה. אף שבכל אלה אסור לבזותם, שהרי אפיול תשמישי מצווה אסור לבזותם. וגדולה מזאת מצאנו שנוטל מדיו שכבר כתב בה אות בסתם, בשביל לכתוב אות אחרת, שו"ע, יו"ד, רעד,
ד. וכתב הש"ך, שם, ס"ק ה, אפילו לצורך כתיבת חול. אבל בזה יש מחלוקת עיין פת"ש, שם, ס"ק
ב. והמחלוקת היא מן הדיו שכבר ניתן על העור לכתיבה. לא בשארית הדיו שלא כתבו בה.
4. אינה פסולה, אבל גש לרב שייתקן אותה כהלכה.