איני יודע במי מדובר ובמה מדובר. אולם שתי אפשרויות לפסול ספרי מחבר. האחת בשל תוכנם. האחרת בשל אישיות המחבר, למרות שתוכן הספרים נקי מכל פגם. אם שלושה הרבנים הורו שלא להכניס את הספרים בשל תוכנם, יש להניח שאכן מצאו בתוכן דברים שמצדיקים את דחיית הספרים, גם בלי לשמוע את המחבר. אולם אם דחיית הספרים נעשתה בגלל אישיות המחבר, בעניין זה חובה על הרבנים הפוסלים לגבות עדות של שני עדים כשרים. ואסור להם בשום פנים ואופן להסתמך על שמועות ועל רינונים. ובוודאי שעליהם לזמן את החבר כדי שיגיב ויסביר. אם הדברים לא נעשו ואותם רבנים מסרבים לעשות כן, התנהגותם היא הנוגדת את ההלכה, והואיל והם פועלים כבי"ד או כמורי הוראה, שדבריהם מחייבים את צאן מרעיתם, חובה לומר לרב המחבר מי הרבנים שפסלו אותו, כדי שתהיה לו הזדמנות לטהר את שמו, אם אכן אין פגם באישיותו. ולצערנו, בכל הדורות, הקנאה והקנאות מקלקלים את שורת הדין. ויש שמרשים לעצמם לפסול רבנים בלי חקירה ובלי דרישה, ובלי מתן כשרות של הגנה מצד הנחשד. ואלה לא זוכים לשכר מן השמים על התנהגותם זו, אלא יש ואנשים כאלה אפילו שהם ת"ח, מאבדים את העולם הבא שלהם. והראיה לכך שראשי סנהדראות קינאו בדוד ורדפוהו כל חייו בלשון הרע ובהוצאת שם רע, אף שהיו גדולים בתורה, איבדו את העולם הבא.