א. בגמרא סנהדרין, נו, ב, תנא דבי מנשה מוציא משבע מצוות בני נח דינים וברכת ה', ומכניס במקומם סירוס וכלאיים. הרמב"ם, מלכים, ט, א, לא פסק כן. מן הגמרא, ב"מ, צ, א - ב, משמע שיש איסור דרבנן שישראל יאמר לגוי לעשות לו פעולה שאסורה על היהודי באיסור מלקות, ולא רק באיסור סקילה כמו בשבת. וכך נפסלה ההלכה, רמב"ם, שכירות, יג,
ג. ושו"ע, חו"מ, שלח, ו, שכתוב שם: דאמירה לגוי אסור בכל איסורין כמו בשבת. ולכן אסור ליהודי לומר לגוי שיעשה לו פעולה שאסורה על היהודי מדין כלאיים.
ב. לענ"ד מותר כי לא אסרה תורה אלא בדרך של זריעה והרכבה והרבה. לא כן ע"י שיבוט גנטי בצמחים ובבעלי חיים. ובשו"ת מנחת שלמה, תנינא, ק, אות ז, כתב להתיר בבעלי חיים כי מדובר בחלקיקים קטנים ביותר. בלתי נראים, ולא בהרבעה, לא כן לגבי הרכבה הוא סבור שיש לאסור להזריק חומר גנטי לעץ, אף שחומר כזה אילו היו מזריקים אותו לאדמה לא היה צומח. ולדידו לגבי הבעלי חיים, הנוצר מהטהור - טהור, והנוצר מהטמא - טמא.
ג. אמנם מוזהרים אנו על צער בעלי חיים, י"א מן התורה וי"א מדרבנן. אבל ה' העמיד אותו לצורך האדם, שהורה ע"י שחיטה לאכילה, וטמאה וטהורה למשא ולחרישה. וכתב תרומת הדשן, ח"ב, קה, "דאין אסור משום צער בעלי חיים אם הוא עושה לצרכיו ולתשמישיו. דלא נבראו כל הבריות רק לשמש את האדם". ושו"ת שבות יעקב, ח"ג, עא, התיר לבצע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לצורך בדיקת תרופות לאדם.