בגמרא ברכות, סד, א, נאמר: "ואמר רבי אבין הלוי הנפטר מחברו, אל יאמר לו, לך בשלום, אלא לך לשלום. שהרי יתרו שאמר לו למשה (שמות ד יח) לך לשלום, עלה והצליח. דוד שאמר לאבשלום (שמ"ב, טו ט) לך בשלום, הלך ונתלה. וא"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת, אלא יאמר לו לך לשלום, אלא לך בשלום. שנאמר (ראשית טז) ואתה תבוא אל אבותיך בשלום". והרמב"ם לא הביא להלכה דברי ר' אבין לגבי הנפרד מחברו, אבל לגבי הנפטר כתב בהלכות אבל, ד, ג: והמלוין את המת אומרין לו, לך בשלום. שנאמר, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום (בראשית טו טו)". ובאמת שהדבר תמוה, שבגלל שאמר דוד לאבשלום, לך בשלום, שסופו שנתלה. ובגלל שאמר יתרו למשה לך לשלום, עלה והצליח. וכיצד העניין מתקשר לנפטר. וכתב הכותב בעין יעקב שכשאומרים לנפטר לך בשלום, כוונתם שהוא הולך עם השלימות שרכש בעוה"ז לעוה"ב, כי בעוה"ב אין תוספת שלמות. באשר הוא עולם הגמול ולא עולם המעשים, ולכן אומרים לחי לך לשלום, שיוסיף שלמות, ולא לך בשלום, שכאילו זוהי סוף דרכו. והמהרש"א, על עין יעקב חלק על הכותב, וכתב שהכתובים אין מורים על זאת הכוונה, אלא כפשוטם. והמתבונן בפירושו של המהרש"א יראה שאינו רחוק מפירוש הכותב. ועיין חידושי הגאונים על עין יעקב שהגיב על המהרש"א, וכתב את הנראה לו. בין כך ובין כך כתב נימוקי יוסף בסוף מו"ק: "הנפטר וכו', לך בשלום. דמשמע ההליכה תהיה בשלום. אבל לא ימצא שלום. "ויש בני אדם שמנחשין, ומשימין דבר בלבם. וכנגדו דברו חכמים. אבל למי שאינו מקפיד אין מזיק כלום". עכ"ל. והביא תמצית דבריו דרכי משה, יו"ד, סו"ס סג. ומדברים אלו למדנו שאין נפקא מינה כיצד אומרים לך לשלום או לך בשלום. ורק אלו שחוששין לניחוש, הם שעלולים להינזק וכנגדם דברי חז"ל. אבל כל הנבונים שאינם מקפידים, אין נפקא מינה כיצד אומרים. והרבה מגדולי ישראל משתמשים כלפי החי בשלום ולא חששו. עיין שו"ת שופריה דיעקב (יו"ד אה"ע) חלק א, ז, הלך בשלום וחזר בשלום. והמנהל כתב שיחזרו בשלום. ולא טעה. ואנו אומרים בפיוט בליל שבת בואי בשלום, כי אין אנו נפרדים ממנה, אלא מקבילים פניה. וד"ל.