א. הרמב"ם גילה דעתו במבואו שהוא הגדיר כמצווה רק אותה מצווה שחז"ל על פי קבלתם, אמרו שהיא מצווה.
ב. אין פירוש הדבר שפעולות דתיות שלא הוגדרו כמצוות, שהן אינן חשובות. הגע בעצמך מצוות פרו ורבו, הי אמצווה. והיא הוטלה על האיש ולא על האישה. ואי אפשר לקיום מצווה זו בלי האישה. כלום התמסרותה של האישה לקיום מצווה זו אינן פעולה דתית חשובה?! בוודאי שכן. אולי לא פחות משל האיש. ובכל זאת הפעולה של האיש הוגדרה כמצווה, כדי להרשיעו. שאם לא קיים מצוות פרו ורבו, הוא עבר עבירה בכך שהוא ביטל מצוות עשה. והאישה שלא קיימה פריה ורביה, לא נחשבת כעבריינית לעניין זה. כי היא לא חייבת להרוס בניין גופה בשביל בניין העולם (חת"ס).
ג. כיוצא בדבר אליבא דהרמב"ם, המצווה היא בכיבוש הארץ, לא רק בכיבוש גאוגרפי שלה. אלא ובעיקר בכיבוש עובדי עבודה זרה שבתוכה, שבעה עממים, וביעורם מתוכה. כדי שתהיה ארץ קודש. בעוד שלפי הרמב"ן, כיבוש הארץ היא מצווה. והאם לפי הרמב"ם כיבוש הארץ מגויים מייחדי ה', שלא נותנים לעם ה' לחיות בארץ ה' ולכונן בה את מקדש ה', אינה פעולה דתית חשובה - בוודאי שכן. אלא שפעולה זו לא הוגדרה כמצווה בבלת חז"ל (לפי הרמב"ם), אא גולת הכותרת שבה ביעור עובדי ע"ז מתוך ארץ הקודש, לחלוטין.