א. דע, כיוון שרבינו כתב, "שזה כמי שאמר לה הרי את מקודשת לי בדינר על מנת שאשלים ליך מאה דינר, שהיא מקודשת לו מעכשיו", הרי שגילה דעתו שדין איש זה כמקדש בדינר, אלא שעשה תנאי מבטל. ותנאי מבטל יכול להיות תנאי כפול. ויכול להיות בלשון על מנת, כפי שכתב רבינו בפרק הקודם. ולכן הדין הוא שמשעה שקיבלה את הדינר היא מקודשת. ורק אם לא השלים, הקידושין בטלים, כי לא התקיים התנאי. ואינה צריכה גט. אשר לזמן ניתן לומר שאין הגבלת זמן, וניתן לומר שהשלמת הכספים היא חוב בסתם הלוואה לשלושים יום, אבל לענ"ד ללא הגבלת זמן כשאר כל התנאים המבטלים.
ב. הגירסה היא והוא ישלים. הגירסה "והוא ישלים", יכולה להתפרש שהקידושין לא קידושין אלא אם כן השלים. ואינו כן, כי משנתן לה דינר היא מקודשת, ואם לא השלים הקידושין בטלים. ופירוש זה שפירשתי לא כמעשה הרוקח, שהצריך לשנות הגירסה "והוא שישלים", כדי להגיע למסקנה שאם לא השלים, הקידושין בטלים. ואין צריך לכך. שהקידושין בטלים בגלל שהתנאי שהתנה הוא תנאי מבטל. והגירסה "והוא ישלים" נועדה לקבוע מצבה עד להשלמה. שהיא מקודשת. ולא יתפשו בה קידושין. וכן נפקא מיניה אם מחלה על ההשלמה, שהיא מקודשת, והקידושין לא יבטלו. וכל הנ"ל כתבתי מה שנראה לי בשיטת הרמב"ם בלבד.