לדעת רוב פוסקי ההלכה, אסור לבת לשרת בצבא. אכן אין לשמוע בקול אב שאומר לבנו או לבתו לעבור עבירה, גם אם אביך סבור שהשירות שלך בצבא הו אמצווה, הרי אין האב יכול לכפות על בנו או בתו בגיל שלך לקיים מצווה. ובגיל כזה הזהירו חכמים מפני חינוך כפייתי, כדי שלא תושג תוצאה הפוכה, ואז האב עלול לעבור על לפני עיוור לא תיתן מכשול. ובנסיבות שלך, שהשירות כבר פוגע בך, נפשית וגופנית, חייב האב להיזהר שלא יישא באחריות להתדרדרות שעלולה להיות לך, ח"ו. אמנם כוונתו, מבחינתו, היא רצויה, אבל מעשיו אינם רצויים. אסור לו, על גבך ועל נשמתך, להכריע בין פוסקי ההלכה, ולחייבת לשרת. במיוחד שהניסיון שלך בצבא, במשך שלושה חודשים, רק חיזק בך אם ההכרה השלילית נגד השירות הצבאי שלך כבת ישראל. לכן חובה מוטלת על אביך להתנהג באחריות לשלומך הנפשי ולשלומך הגופני ולשלמותך הרוחנית. ולסייע בידך בשעה זו, למצוא את הדרך כדי שתשתחררי מן השירות. וזכות גדולה תיחשב לו בכך. וה' יסייעך במעשי רצונו, ויינחך בדרך טובים. ותוכלי לשרת את עמנו כדת וכהלכה.