לגבי שאלתך הראשונה בעניין המניע של עכן שמעל בחרם. כלל גדול יהיה נקוט בידך, אין מקרא יצא מידי פשוטו. ובמקרא, יהושע, ז, כא, כתוב בו במפורש: "ואחמדם ואקחם". כלומר, חמדה, תאווה, במיוחד שחכמי ישראל דייקו מדבריו שאמר "וכזאת וכזאת עשיתי", שגם בחכמים קודמים במדבר מעל בשל חמדתו לממון. עליך לדעת שגם לאנשים חשובים יש יצר הרע, וזהו האתגר שהתורה נותנת לנו, לרסק את יצרינו השונים. אולם ניתן לדייק מדברי חז"ל במדרש (עייני ילקוט שמעוני על יהושע, שם), שאפשר שהיה לו צידוק דתי ולאומי, כי לדברי עכן התורה הבטיחה "ואכלת את שלל אויביך", והוא ראה בדברי התורה הללו כדבר חשוב להתקיים, ושלא היה צידוק לחרם. אשר לאישיותו, עיני בפירוש נביאים ראשונים ע"י אחד מקדמונינו, הרב אברהם בן שלמה, הוצאת מכון מש"ה - לחקר משנת הרמב"ם מיסודה של הליכות עם ישראל, שלדברי בן כסיפ, עכן היה שר צבא והוא נלחם בעי, בקרב הראשון, וכיוון שלבו נקפו שמעל בחרם, נכשל בקרב ונהרגו שלושים ושישה. אם כי הר"ש בן אברהם הסתייג מפירוש זה, אבל אין מניעה לומר שהיה שר צבא. לגבי השאלה השנייה: הקשר של המשנה הנ"ל לחטאו של עכן הוא כללי. כדי ללמדנו כמה עקרונות חשובים:
א. שכל המחויבים במיתת בי"ד, בטרם יוצאו להורג הם מתודים על החטא שעשו, ורק לאחר מכן הם מומתים. ושכך עשה עכן שהתוודה.
ב. שהווידוי של המוצא להורג, בטרם הוא מוצא להורג, גורם לכך שה' מכפר לו לעוה"ב. אלא שדרך אגב אנו יודעים שהוצאת עכן היתה חשובה לאלו שערערו על עניין הגורל, כגורם להרשעת אדם. הרמב"ם בפיהמ"ש, סנהדרין, ה, ב, כתב שהוצאת עכן להורג היתה הוראת שעה, כיוון שלפי ההלכה, אין מוציאין להורג מישהו שהרשיע את עצמו בהודאת פיו. וכן לא מוציאים להורג מי שידעו שעבר עבירה ע"י גורל, וכן לא מוציאים להורג מי שנודע שעבר עבירה ע"י חזון של נביא.