כדי שתבין את התשובה אני צריך להבהיר, בגלל שבתשובתי הקודמת קיצרתי. מנהג זה שהנשים לא הולכות לבית הקברות בימי נידותן אינו נזכר בתלמוד, ולכן בא זכרו בהרמב"ם, ואף לא בשו"ע. אלא בדברי האחרונים, עיין מ"ב, או"ח, פח, סק"ז, ומפתחי תשובה, יו"ד, קצה, ס"ק יט. אחרונים אלו השוו הדין, עם מנהג שנזכר בראשונים, שגם הוא אינו מוסכם, שאשה נדה אינה נכנסת לבית הכנסת. כמבואר בהגה"מ, תפילה, ד, ג, בזו הלשון: "והנשים נהגו סלסול בעצמן ופרישות בעת נדתן, שאין נכנסות לביתה כנסת, ואף כשמתפללות אין עומדות בפני חברותיהן. וכן ראיתי בדברי הגאונים בעניין לשון הברייתא. ואינה בתוספתא ובשם המנהג...". ודעה זו הובאה ע"י הרמ"א בשו"ע, או"ח, פח, א, וציין על אתר בשם רש"י, שאשה נידה רשאית להיכנס לביהכנ"ס, אלא שהרמ"א ציין שבאשכנז נהגו כדברי הגה"מ בימי נידותן, והתירו בימי ליבונן, כלומר בשבעת ימים נקיים, ואפילו במקום שנהגו להחמיר, התירו בימים נוראים, כי הן תיעצבנה שלא תהיינה בביהכנ"ס, או שתעמודנה בחוץ. והנה הר"ד משרקי בשת"ז, או"ח, פח, השמיט הגה זו של הרמ"T, כלומר שבתימן לא נהגו בחומרה זו, ואם בחומרה הקשורה לביהכ"נ, לא נהגו כל שכן בעניין הכניסה לבית הקברות. במיוחד שגם הגברים וגם הנשים לא נהגו לעלות לבית הקברות, כי אם מעט נשים ביום השביעי או לקברי צדיקים ולא יותר. ואם כזהו המנהג אצל הר"ד משרקי, כל שכן אצל מהרי"ץ.