1-2. כל ברכה של קטן יכול הגדול לצאת ידי חובה, אם ענה אמן אחריו, ובלבד שהקטן נתחייב בה מטעמי חינוך, להבדיל ממצב שבו הקטן מברך אותה רק כמתלמד, מבלי שנתחייב בה. לדוגמה, ילד שאכל לחם, ובירך ברכת המזון, וחיובו מדברי סופרים מטעמי חינוך. והגדול ענה אמן אחריו - יצא. אע"פ שהגדול חייב מן התורה, מאחר והכלל הוא שכל העונה אמן, כאילו הוא בעצמו בירך. אבל אם הילד לא אכל, ומישהו לימד אותו לברך ברכת המזון, והשומע ששמע ממנו ברכת המזון, ענה אמן אחרי הקטן המתלמד, לא יצא. שאפילו אם היה גדול בור, שאינו ידוע לברך ברכת המזון, ומישהו לימד אותו לברך ברכת המזון, מבלי שאכל, הרי השומע ממנו וענה אמן - לא יצא. אע"פ ששניהם מדאורייתא, כי המתלמד, לא התחייב כלל. אולם אם הגדול שמע את הקטן שבירך ברכת המזון, אחרי שהקטן אכל, וחיוב הקטן מדרבנן, והגדול שאכל, וחיובו מדאורייתא, שמע הברכה, והתכוון לצאת ידי חובה, אבל לא ענה אמן, לא יצא ידי חבוה. כי אין חיוב מדרבנן מוציא ידי חובה מי שחייב מן התורה. ומן האמור לעיל תלמד גם למי שאכל לחם לשובע שחייב מן התורה, ששמע מי שאכל רק כזית דגן, שחייב רק מדרבנן, שאם ענה אחריו אמן - יצא. ואם רק שמע והתכוון לצאת ידי חובה ולא ענה אמן - לא יצא.