1. התחנון יסודו במנהג. אבל מנהג עתיק יומין, שכן כבר בגמרא ב"מ, נט, ב, נאמר שאשתו של ר"2 אליעזר שמרה עליו שלא יפול על פניו, משום שחששה מפני תפילתו בשעת התחנון ותוצאותיה. ביום ראש חדש לא שימרה אותו, והוא נפל על פניו, והתוצאה היתה קטלנית. כך יוצא שבר"ח לא נפלו על פניהם כבר מימי התנאים. ולכן הרמב"ם כתב בהלכה רק את המנהג שהיה בימיו פשוט בכל בית ישראל. וציין מנהג יחידים. ובזה הרמב"ם חותם שאפשר שיש עוד מנהגים שונים, אבל בימיו הם לא פשטו בכל בית יראל. הימים שבהם אין נופלים על פניהם שנמנו בשו"ע, עד ימי השו"ע התפשטו ביותר, ומימי השו"ע בגלל השו"ע התפשטו עוד יותר.
2. לפי רבינו גם חתן אומר תחנון, שאף שיום טוב הוא לו. זהו יום טוב של יחיד. ראיה לדבר שאינו פטור מתענית ציבור, שעל החורבן בחיוב הן מכח מכח המנהג, להבדיל מתשעה באב.