דברי רבי יצחק שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין נאמרו בתענית, ח, ב, ותנ דבי רבי ישמעאל שאמר שאין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, נאמרו בגמרא תענית, ח, ב, ובגמרא, מב,
א. וכוונת שניהם לגבי גבהות לב האדם המצליח, שהרי אמרו שם, שהנכנס למדוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפני ה' אלדינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. וכל זה כדי שלא יאמרו שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל, כשיגלה, שיש לו כמות גדולה. שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, והכוונה מעינו או מעין לבו של הבלעים, וגם כדי שלא יבזבז ממונו, בגלל שהוא סבור שיש לו די. התחיל למדוד, אומר ברוך השולח ברכה בתרי, כי כבר אין מקום לתפילה על העתיד, אלא הודאה, שה' הוא שבירך את בריו, ולא הצלחת ידיו. מדד ואח"כ בירך הרי זו תפילת שווא, שהדבר דומה לאדם שמתפלל שאשתו תלד זכר וכבר נולד. ועיין מאירי, תענת, שם, ששאלו מדוע התפילה מיותר, הרי היא ברכה שצריכים לה, כדי שלא יהיה רקבון בכרי ולכן המאירי הסיק שאם הוא מתפלל כדי שלא יהיה רקב, אין התפילה תפילת שווא, והדבר נכון. א אבל כאמור, עיקרם של דברים אלו הוא לא כנגד המזיקים, כפי שחשבו התוספות, תענית, שם, ד"ה אין הברכה ולא כנגד הרקבון וכיו"ב, שנזקים כאלה יש באמת גם בדברים הסמוים מן העין, אלא עיקר דרים אלו מפני הנזק האמוני המדותי וההתנהגותי של האדם כמשתגלה לו שיש לו די והותר, ולכן מצודת דוד, שמ"ב, כד, ג, ודברי הימים א, כא, ב, פירש את שגיאתו של דוד המלך כשספר את העם, משום שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.