עיין דברי מורנו הרב יוסף קאפח על רבינו, ברכות, ח, ד, אותיות י - יא, ותסיק המסקנות הבאות:
א. על פרי טחון - מברך בורא פרי העץ.
ב. על מי סחיטת פרי - מברך שהכל, כי היא זיעה ולא מבשר הפרי, ובכלל זה דבש תמרים.
ג. מי שלקות, בגלל החום מפורר גוף הירקות, ולכן מי השלקות הם כירקות טחונים, כמו הפירות הטחונים. ומשום כך הברכה על מי שלקות בורא פרי האדמה. אולם בתנאי שרק אותן ירקות להישלק, ושדרך בני אדם לשתות אותן מי שלקות, ושבפועל נשלקו אותן ירקות כדי לשתות מימיהן.
ד. לפי זה התה אינו מי שלקות, כי התה הוא טעם וצבע, ולא תמיסת העלים של התה, ולכן הברכה על התה היא שהכל. עיין במ"ב, שו"ע, או"ח, רח, ס"ק יד, שהסביר ההבדל בין דמי סחיטת ירקות שברכתן שהכל, לדין מי שלקות שברכתן בורא פרי האדמה: "ביותר יוצא טעם הירק ע"י בישול, מעל ידי סחיטה". ולפי הסבר מורנו הרב יוסף קאפח הדברים ברורים יותר, שבבישול מדובר בתמיסה של גוף עלי השלקות, ובמי סחיטה מדובר בזיעה. ועיין כלבו, כד, שניסה להסביר בדרכו שלו, מדוע אין מברכין על שכר שעורים בורא פרי האדמה.