1. אין ספק בדבר, שפסיקת ההלכה הנכונה ביותר לפי כללי ההלכה, נעשית ע"י שהפוסק מברר העובדות ומברר העניין עפ"י ראיות תלמודיות. הכל לפי ידיעותיו ועומק הבנתו ויכולת ההיקש שלו, כלומר לדמות דבר לדבר. ואין המורה הוראה או הדיין צריך לבטל דעתו, בגלל שמישהו אחר הכריע באופן אחר, אלא אם כן הוא השתכנע, באופן ענייני, לא אישי, שראיותיו של זולתו מדויקות יותר. וכשי שמחלוקת בין מורי ההוראה, הרי בזמן הסנהדרין היו בעלי המחלוקת עולים לסנהדרין, ושוטחים את דבריהם, וחברי הסנהדרין מבררים ומלבנים את העניין ומכריעים. או בהסכמה או אחרי רבים. ובימינו, שאין לנו סנהדרין, מהרה יחדשה ה', לדעת החינוך, רצוי שכל קבוצת חכמים ברמת הקהילה או ברמת העיר, או ברמת המדינה, יישאו וייתנו בינם לבין עצמם, וישתדלו להגיע לידי הכרעת ההלכה, כדי שעמנו לא יהיה אגודות אגודות. אחרי חתימת התלמוד, ובאין סנהדרין, ומאחר ולימוד התלמוד נחלש, וכוונתי ללימוד התלמוד הלכה למעשה, ולא דרך פלפול, סמכו על שיטת מרא דאתרא. כי כמו שיש במקום מסוים רב, ובני מקומו הם תלמידיו, ומאחר ואין להם יכולת להורות ההלכה כמותו, הוראותיו מחייבות אותם, כי הם תלמידיו. הם רשאים ואף חייבים לשאת ולתת עמו, אם הם ברי הכי, אבל הכרעתו מחייבת אותם. כך גם הרמב"ם. ללומדים תדיר בספריו, ופוסקים הלכה מתוך ספריו, וכן השו"ע וכל הלומדים בספר השו"ע ופוסקים ממנו, הם נחשבים כמרא דאתרא לצאן מרעיתם. אולם עדיין יש יכולת למורה הוראה, שהוא באמת חכם גדול, להורות הלכה בעניין אקטואלי ומעשי שעליו נשאל והוא יכריע עפ"י ראיות תלמודיות, וייקח בחשבון דעות פוסקים כדי להתמודד עם ראיותיהם. וכן דין מרא דאתרא למי שחייבים בכך.
2. לא ידוע לי בסדר גודל של הרמב"ם, במיוחד שהם היו צנועים. אבל הרמב"ם העריך את הרב אלפיומי, בעל גן השכלים. אני מניח שהרב דוד עדני בעל מדרש הגדול הוא חכם ברמה גבוהה מאוד.