דע שמנהג קדיש ע"י יתום לאביו, התפתח אצל יהדות אשכנז. והוא על בסיס מעשה בר' עקיבא, שהובא במדרשים מאוחרים. מנהג הזה הביאו מרן בספרו ב"י, יו", ד שעו, ולא הביאו בספרו השו"ע ובשו"ת חינוך בית יהודי, העיד שלא נהגו בו בא"י ובארצות ישמעל. והרמ"א הוא שהביא מנהג זה בספרו המפה, שו"ע, או"ח, קלב, ב, ובשו"ע, יו"ד, שעו, ה, ושם כתב: "ונהגו שאם מגיע לאדם יום שמת בו אביו ואמו, שאומרים עליהם קדיש יתום לעולם". ועיין שו"ת משפט עוזיאל, או"ח, ח"א, ב, שיסוד כל העניין, שברא מזכה את אביו, כי המצוות שהבן עושה הן פירי פירות של השקעת אביו בו. וביב"ח חודש, הוא מציל אביו, אם היה רשע, מדינה של גיהנום. ואחרי שנים עשר חודש, ביום השנה, הוא מעלה נשמתא ביו בגן עדן, ואם כן, לפי זה אין הגבלה לעילוי נשמה. לאחר מכן התפתח המנהג גם לקרובים שאינם בנים. ופשוט שמנהגים אלו, הם אינם לפי שיטת הרמב"ם, שסבור שאין לו לאדם בעולם הבא, רק פירות מעשיו שעשה בעוה"ז. שכל מצווה שהבן עושה הם מפירי פירותיו, ללא כל קשר לי"ב חודש, או ליום השנה. כי לפני ה' גלוי כל הכח הגנוב בבן, שיש ליחסו לאב.