אלו הן הנהגות של הבל וחיקוי מן הגויים, משום שבדבר טמונה הגוויה והנשמה, אם זכה המת בדין שמים, לפי הרמב"ם היא בחיי נצח. ולפי המקובלים והרס"ג היא באוצר הנשמות עד לאחרית הימים ולתחיית המתים. העלייה לקבר לפי הגמרא בתענית, בזמן תעניות על הבצורת, הוסברה בשתי שיטות: שיטה אחת - שהמתים יתפללו עבורנו ושיטה זו לא הובאה בהלכה. והשיטה השנייה - כדי שנזכור יום המוות וניכנע לפני בוראנו. ושיטה זו הובאה להלכה בהרמב"ם ובש"ע. ונפקא מינה, שאם אין בית קברות יהודי, שלפי השיטה השנייה אפשר לבקר בבית קברות של הגויים. כי המטרה מושגת ע"י זכרון המיתה, מה לי של גוי מה לי של יהודי. לצערנו ולדאבון לבנו, הולכת ומתפתחת בדורנו תרבות התמכרות לקבר. מטפחים אותו בפרחים, במצבות פאר, בפנסים, ועתה גם בתמונות. כל ההשקעות המופרזות הן בגדר בל תשחית, כך פסק הרב קוק. ויש שנהנים מן הפרחים והבשמים, ואסור ליהנות מן הקבר. עיין ילקוט יוסף, ח"ז, סימן ז, סעיף ח. ושו"ת יביע אומר, ח"ג, יו"ד, כד. והתמונות יוצרות זיקה בין החי למת, דבר המקשה על החי לשכוח את המת. למרות שחז"ל אמרו שעתיד המת להשתכח מן הלב, ויש מן החיים שסובלים בשל זכרון תמידי כזה. והיו שהשתבשה דעתם. והיו שהתאבדו. מסורת ישראל מפנה אותנו לזכרון אישיות הנפטר וטוהר דרכו. לא את פניו ולא את גופו. על אביו שנפטר אומר, אבי מורי זכרו לחיי העולם הבא, וכן על אמו, אמי מורתי. יש לשים לב למילה מורי ומורתי. כי רק את הדמות החינוכית יש לזכור ולא את גופותיהם שנרקבים בקבר. וה' יערה את רוחו ממרומים ויאיר עינינו במאור תורתנו.