א. ראוי להפסיק אחר תיבת "אתה". והפסקה זו וכל הפסקה אחרת שמפסק המברך, אינה אלא הפסקה קלה ולהטעמה בלבד.
ב. ישנם בקרב יהודי תימן שני מסורות לקריאת הפסוק "וידבר", ולכן אין להקפיד ולהעיר מאן דעבד כמר עביד.
ג. אכן קריאה זו של שירת הים וק"ש כרוכה בבעיה, משום הכלל, "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ". ולדעת מורנו הרב יוסף קאפח, תפילה, יב, ח, אות יח, שרבני תימן היו בדעה שלא נאסר אלא בטעמי המקרא ובפסוקיהם. אבל שלא בטעמי המקרא מותר. לפי זה אפשר שבגלל זה נהגו לקרוא מילים מלרע, ושלא בפיסוק מטעם "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ". ומבלי לגרוע באמור לעיל, אני בדעה, שכל פסוק מן התורה, שנאמר במסגרת התפילה, יש לו דין של תפילה, ולא דין של מקרא. ומותר לקראו בעל פה, כדין תפילה. והטעם שלא קראו בטעמים, כדי לתת לקריאה אופי של ריצוי דברים לפני המקום. כיוצא בדבר, פסוקי מקרא, שאנו אומרים בדרשות שלנו, יש להם דין של תורה שבעל פה ולא דין קריאת מקרא. ורק בקריאת מקרא לצורך קריאה בס"ת, אסור לקרוא בעל פה.
ד. אכן אמירת ברכו בתרא, לפני עלינו לשבח, או אחרי, היא מנהג, שלפי רבינו, אינו מנהג נכון. ויש בו משום ברכה לבטלה, לדעתו. כי מנהג זה יסודו בשיטת רש"י, שפורסין על שמע, פרוסה, בשביל היחיד שלא שמע ברכו בעשרה. ורבינו שיטה אחרת עמו, שמציעים ברכות לפני ק"ש ואחריה, עם פתיח של קדושה, אמירת ברכו בעשרה מישראל. ולכן אין יחיד רשאי לקבץ עשרה, שכבר שמעו ברכו, ולומר בפניהם ברכו.