צריך אני להקדים לך הקדמה בדין מעשר כספים. דע, שאין בדיני תרומות ומעשרות מעשר שנקרא מעשר כספים. כי בדיני תרומה אמורים רק לגבי יבולים מעולם הצומח: תרומה גדולה ומעשר ראשון, ומעשר שני, וגם מעשר עני. וכן יש מעשר בהמה, מן הבקר ומן הצאן. זאת ולא יותר. מעשר כספים הורתו ולידתו מהנהגה טובה שנהגו או הנהיגו בדין מצוות צדקה, די מחסורו אשר יחסר לו. כלומר, כשבא עני נזקק לקיום, מצוהו כל אחד מאתנו לקיימו, לתת לו די מחסורו אשר יחסר לו. אבל אנו צריכים להיזהר, שאנו הנותנים לא נתדלדל מנכסינו, ונהיה שניים בגלל תמיכתנו המופרזת בעניים. לכן גם חז"ל קבעו מידות לנתינה, עד חומש בנכסי הנותן - מצווה מן המובחר. ועד עשירית מנכסי הנותן - מידה בינונית. ולמידה הבינונית היו שקראו לה "מעשר כספים", בגלל שהנהיגו להפריש מעשר מן ההכנסות, גם כשאין עני נזקק לפנינו, ומכספים אלו נותנים לעניים השונים. אולם יש בהנהגה זו דבר טוב, אבל גם בלבול מושגים, משום שאדם למד מכך, שרק מהכנסות האדם חייב לתת מעשר כספים, ואינו כן, החובה היא מן הנכסים דייק היטב לשון הרמב"ם. מתנות עניים, ז, ה, ופיהמ"ש, פאה, א,
א. ממונוB, כלומר, אפילו שאדם לא הרוויח באותו חודש כלום, דהיינו לא היו לו הכנסות, אם יבוא עני נזקק, שצריכים לתת לו די מחסורו, יצטרך בעל הנכסים, גם זה שלא היתה לו באותו חודש הכנסה, לתת לאותו עני, עד עשירית מנכסיו. ולכן, אין הבדל מהו המרכיב של הנכסים, הכנסות, או גם ירושות, או מתנות. כי רק בתרו"מ מיבולי הצומח, ההפרשה מתקנת את היבול, שבלי כן אסור לאכול את היבול. כי הוא טבל, ואפילו מעשר עני, אי הפרשתם, אפילו שאין בו קדושה, גורם לכך שהיבול אסור באכילה, ומשעה שהתרומות ומעשרות ומעשר עני ניתנו למי שנינתו, המקבל כבר אינו מפריש מהם תרו"מ. וכן מעשר בהמה, אף שאין שם איסור טבל, משעה שהופרש מעשר בהמה, אותם טלאים כבר אין בהם חובת מעשר בהמה, וכן המקבל. לא כן מעשר כספים, יכול אדם לקבל כספים או נכסים, שנותניהם כבר הפרישו מהם צדקות, והמקבל הופך להיות בעל נכסים, וחייב מהן לתת צדקה. וכך עד אין סוף. סוף דבר יש חובה לתת צדקה לעני נזקק גם ממתנות שאדם מקבל וכן מירושות וכיוצא בזה.