אכן האיסור הוא נגיעה של חיבה. אבל תורת הצניעות אינה מתייחדת רק באיסורים, אלא בחינוך לדברים הרצויים. צאי וראי, דברי התנא במשנה אבות, "אל תרבה שיחה עם האישה". באשתו אמרו, כל שכן באשת איש. והרי מותר לבעל לדבר עם אשתו. ואפילו מצווה יש בדבר, כדי לטפח את הזוגיות ביניהם. אלא הבעיה היא הריבוי. ולריבוי יש תופעות לוואי שליליות, אפילו באשתו, כל שכן באשת איש. וכן בעניין הנגיעה באישה, נגיעה שלא מתוך כוונת חיבה, אלא הושטת יד לשלום, מסירת דבר מיד ליד. כשנגיעות כאלה הן מזדמנות ומקריות, לחלוטין לא מכוונות, הן אינן אסורות. אם כי יש בני אדם שצריכים להיזהר גם בהושטת יד לשלום, כמו רבנים בגלל שהרואים אותם או שיבואו לזלזל בהם, או שיורו היתר, הרבה מעבר למצבים המזדמנים והמקריים והבלתי מכוונים. אולם תסכימי עמי, שהושטת יד לשלום כדבר של שגרה, בין חברים לעבודה או שכנים, או מעביד ועובדת, וכל כיוצא בזה, שנגיעה כזו היא אינה מזדמנת, היא הופכת כמעט לדבר של קבע. וכל דבר שהופך להיות של קבע, יש ובני אדם נכשלים בו, שבסתר לבם הם מכוונים לחיבה, ומצפים לאותה נגיעה. ולכן החינוך לתורת הצניעות מעדיף את הרצוי ולא את המותר. כי במסגרת המותר, הרבה פעמים נמצאים בין גדול המותר לגדול האסור. ובמסגרת הרצוי מתחנכים להתרחק מן הגדול. ואשרי האדם שמתפלל יום ויום ומתכוון לכך. אל תביאני לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. והאמיני לי, חינוך כזה גורם לכך שההערכה בין המינים היא גבוהה ומכובדת למדי. כבוד, שבדורנו זה, הוא הולך ומתכרסם.