אסור, מן התורה, לחיות חיי אישות עם אישה, בלי לקדש אותה כדת משה וישראל. אסור, לפחות מדרבנן, למי שקידש אישה כדמו"י לחיות עמה חיי אישות, בלי שיכניסנה לחופה (לרשותו), ובלי שיכתוב לה כתובה (שהוא שטר התחייבות ושעבוד על סכום מסוים), כדי שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה, שאם לא כן, בעילתו באשתו היא בעילת זנות. וכל האיסורים הללו, הן כדי לקדש את האישה, כדי לקדש את חיי האישות וכדי לקדש את האיש ואת התא המשפחתי. קיום הבתולים, עד לביאה הראשונה של האיש באשתו, לאחר שקידשה כדמו"י, והכניסה לחופה, והיא טהורה, היא הוכחה שהאישה נשמרה מביאת עבירה. אבל יתירה מזאת, האישה הנשמרת מביאת עבירה, ואת חיי האישות שלה היא מתחילה רק עם בעלה, היא אישה ששומרת אמונים בדרגה גבוהה לבעלה. וקשר הנפשי שבין האיש ואשתו הדוק וטוב. אם כי, אפשר שבגיל מתקדם, הבתולים נושרים, או בגין מכה באותו מקום. אישה כזו אינה פגומה, חלילה, אם באמת היא נשמרת מאיש, עד לביאה הראשונה של בעלה.