עיין דברי מורנו הרב יוסף קאפח מו"נ, ח"ג, מא, הערה
7. ויש בקצת יתר הבהרה בדבריו, על רבינו, חובל ומזיק, א, ג, אות ה'. ולדעתו, הרעיון שכתב רבינו במשנה תורה, שם, שהעונש של עין תחת עין הוא עונש שראוי לנענש. ולכן כתבה התורה עין תחת עין, אלא שקיבלנו בתורה שבע"פ, שהעונש שניתן בפועל הוא תשלומי דמים. ויוצא לפי דברי מורנו הרב יוסף קאפח, שמה שכתב במו"נ, שיש לו סברה להסביר את הדין שבתורה שבעל פה, והוא ישמיענה בעל פה, היא הסברה שכתב במשנה תורה, ולכן מורנו הרב יוסף קאפח שיער, שרבינו הוסיף למשנה תורה, בחובל ומזיק שם, שראוי לחסרו איבר. אחרי שכתב את המו"נ, ואע"פ שדבריו אמת, צריכים אנו למודעי, למה במו"נ לא כתב אותה סברה, ולמה במו"נ כתב שישמיענה בעל פה. ואם רבינו החליט לכתבה ולהוסיפה למשנה תורה, למה לא הוסיפה בכתב למו"נ. ולכן נראים הדברים שרבינו רצה ללמדנו עקרון חשוב ביותר בחקר טעמי המצוות, שגם כשדברי המקרא מתפרשים שלא כפשוטם בתורה שבע"פ, והגם שחייבים למעשה לנהוג כמו תורה שבע"פ (שהרי רבינו כתב בהקדמתו למשנה תורה, סדר זרעים, עמ' ו, שנביא שיאמר שעין תחת עין הוא ממש, ולא בדמים, מוציאים אותו להורג), בכל זאת לעניין טעמי המצוות יש להטעים את המקרא כמו שהוא. ויש להטעים המצוות. לפי קיומה הלכה למעשה, עפ"י התורה שבעל פה. שהרי לא בכדי התורה כתבה עין תחת עין, ולא כתבה במפורש ממון. ועל זה כתב רבינו, עקרון גדול שהוא מנחה לכל דיני העונשין עפ"י התורה, שיש לענוש כל פושע נגד זולתו, באופן כללי שייעשה בו כאשר עשה בו בשווה. כלומר, מידה כנגד מידה, כך בדיני ממונות וכך בנזקי הגוף, וכך גם ברצח. אלא שממון ניתן למחילה, לא כן בעונש על רצח, שלא ניתן למחילה ולא להמרה בכופר. וכיון שזהו עקרון עונשי חשוב (דרך אגב, הוא גם חינוכי), לא רצה רבינו להחלישו ע"י שיכתוב הטעם בצידו, אל הדין שבתורה שבעל פה, שרק ראוי לעבריין שיחסרו לו איבר כפי שחיסר איבר לחבירו. כי טעם זה, אף שהוא אמת, מחליש את האפשרות שהקורא ישמיע את הטעם של המקרא, שהוא מידה נגד מידה ממש. ולכן רבינו הצליח שישמיענו בעל פה. כי באותו זמן כבר כתב את המשנה תורה, ולבסוף הוסיפו במשנה תורה. ולא במו"נ, כדי שכאמור, הטעם שבמו"נ יוטמע בגלל חשיבותו.